הנחת העבודה הבסיסית של "מעצמות החלל החדשות" היא קצרת טווח - איך להקדים את האחרים במסע לירח?בעודהנחת העבודה של האמריקאים היא ארוכך טווח - מה נעשה בירח כשנגיע אליו?
קצת היסטוריה
למרות הזוועות של שלוש מלחמות העולם (שתיים חמות ואחת קרה), המאה ה-20 תרמה את התרומה הגדולה ביותר לחקר מדעי החלל. המשמעויות הצבאיות של חלק מהמחקרים הבטיחו תקציבים בלתי מוגבלים לתחום והמצב הפוליטי ההפכפך במהלך המאה רק הזין את חשש של המדינאים ואישר את הצורך בפיתוחים אלה. ולמרות הצד הצבאי האפל, מרבית היישומים הצבאיים תרמו בעקיפין גם לתחומים אזרחיים עליהם נדבר בסיכום המאמר.
שיגורו של הלוויין המלאכותי הראשון ספוטניק-1 ב-4 באוקטובר 1957 סימן את תחילת המירוץ לחלל. ב-17 באוגוסט 1958 היו אלה האמריקאים שהרימו את הרף וניסו להגיע לירח עם פיוניר-0, הניסוי נכשל. אחרי מספר ניסויים כושלים נוספים של שני הצדדים, הייתה זו הגשושית הרוסית לונה-1 שביצעה ב-2 בינואר 1959 מעוף לכיוון הירח אך תקלה גרמה לפספוס המטרה. בניסיון השני ב-13 בספטמבר 1959 הירח נכבש על ידי לונה-2 והגשושית הרוסית הפכה לעצם הראשון מעשה ידי אדם אשר הגיעה אל פני הקרקע של הירח.
ההישגים הרוסים בתחום החלל בלטו מול הכישלונות הרבים של האמריקאים, השיא התרחש ב-12 באפריל 1961 כאשר שוגרה החללית ווסטוק-1 ועליה האדם הראשון בחלל - יורי גגרין.
בחלקו השני של העשור האמריקאים החלו לצמצם פערים ולצבור הישגים מרשימים יותר מהרוסים, אך לכולם כבר היה ברור כי אחרי ספוטניק והטיסה של גגרין - ההישג המשמעותי הבא יהיה משימה מאוישת לירח.
המירוץ לירח
טיסה לירח כוללת שלבים קריטיים רבים: שיגור רכב לחלל, טיסה לכיוון הירח, הורדת חללית לקרקע, שיגור החללית חזרה לחלל, טיסה לכדור-הארץ, ונחיתה בשלום. כל שלב טומן בחובו בעיות רבות לכן הרוסים והאמריקאים החלו בהכנות קדחתניות. צוותי העבודה עשו הכל כדי להקטין את מרווחי הטעויות ומקבלי ההחלטות לא בחלו באמצעי ובתקציבים כדי להשיג את המטרות.
נחיתה רכה (מוצלחת) ראשונה על הירח בוצעה על ידי לונה-9 בשנת 1966, ואחריה מספר נחיתות רכות אמריקאיות בחלליות סורביור. במקביל תוכנית אפולו שיגרה משימות מאוישות לירח לביצוע הקפות סביב הירח על מנת לבחון מערכות ותפקוד מכשירים שונים.
20 ביולי 1969 היה התאריך בו האמריקאים ביצעו את הבלתי יאמן, לראשונה נחתו בני-אדם על הירח!! אפולו-11 עשתה היסטוריה וניל ארמסטרונג הפך לאדם הראשון שדרך על הירח.
ההישג דחף את נאס"א לשגר אנשים נוספים לירח (סה"כ 6 משימות), בעוד הרוסים המובסים זנחו את האופציה המאוישת והמשימות העתידיות שלהם כללו חלליות רובוטיות שמטרתן איסוף דוגמאות קרקע והחזרתן לכדור הארץ.
העשורים השקטים
כולם הבינו כי לא ניתן יהיה לבצע הישגים משמעותיים בסדר גודל דומה מאחר וטיסה מאוישת לכוכבי לכת רחוקים מסוכנת מדי, לכן שנות ה-70 הוקדשו למחקר רובוטי של כוכבי לכת. בשנות ה-80 וה-90 המחקר הרובוטי הורחב ופותחו יכולות לשהייה ארוכת טווח בחלל במסגרת תחנות החלל השונות שהורכבו בקרבת כדור-הארץ.
ניתן לומר כי אחרי כ-20 שנות מחקר אינטימי, נזנח הירח משום שהתחרות בין המעצמות עברה לתחומים אחרים. שנת 1972 הייתה השנה האחרונה בה אדם (יוג'ין סרנן) הניח את כף רגלו על הירח. ושנת 1976 הייתה השנה האחרונה שגששית כלשהי ריחפה סביב הירח (לונה-24).
הזירה נפתחת לשחקנים נוספים
במהלך שנות ה-80 יפן עברה פיתוח מואץ. השקעות בתוכנית חלל עצמאית הביאו יוקרה רבה למדינה, קידמו את הידע הטכנולוגי של האוכלוסיה והביאו כבוד וגאווה לעם. אחרי תוכנית מוצלחת לחקר אסטרואידים, הוחלט כי היעד הבא הוא הירח. בשנת 1990, אחרי 14 שנים שקטות בזירת הירח, שוגרה המקפת היפנית היטן (המלאך המעופף) לחקר הירח.
האמריקאי לא יכלו להרשות לעצמם להישאר מחוץ לתמונה, לכן בשנת 1994 שוגרה המקפת קלמנטין ובשנת 1998 המקפת לונר-פרוספקטור.
סוכנות החלל האירופאית נכנסה לתמונה בשנת 2003 עם שיגורה של המקפת סמארט-1, דבר שהביא להגברת ההתעניינות בשכננו הקרוב.
הפיתוח הכלכלי המואץ באסיה הכניס מתחרות נוספות לתחום החלל, וההתעניינות המחודשת בירח האיצה את התחרות בין השחקנים האסייתיים. יפן הייתה הראשונה לשגר את המקפת סלן-קאגויה בספטמבר 2007, אחריה שיגרה סין את שנג'ה-1 באוקטובר 2007, והודו עתידה לשגר את המקפת צ'אנדריאן במהלך החודשים הקרובים. עתה, כאשר כולם מדברים על החזרה לירח, גם האמריקאים והרוסים הציגו תוכניות לשיגור מקפות חדשות מסביב לירח.
יש לציין כי התחרות בין המדינות השונות היא תחרות טכנולוגית במטרה להוכיח כי יש ביכולתן הידע והכלים הטכניים לשגר כלים לירח. קיימים פערי ידע אדירים ביכולות החלל של המדינות השונות, החזרה לירח אמורה לצמצם את מרבית הפערים הללו. מעבר לכך, שיגור מקפות לירח אמור כבר בוצע בעבר על ידי חלק מהשחקנים, שחזור היכולות לא ישיג הישגים לכן שיגור המקפות הן שלב מקדים למשימות מאויישות שאפתניות שנועדו להציג הישגים חדשים. הסינים למשל הוכיחו כי הם יכולים להביא אדם לחלל בכוחות עצמם ובכוונתם להראות הישגים נוספים, תחילה הם ישגרו מקפות לירח, ובשלבים מאוחרים רובוטים שינחתו על הירח ולבסוף בני-אדם שיחזרו על דוגמאות קרקע.
המניעים של השחקנים השונים
בעוד הנחת העבודה הבסיסית של "מעצמות החלל החדשות" היא איך להקדים את האחרים במסע לירח? הנחת העבודה של האמריקאים היא מה נעשה בירח כשנגיע אליו. אומנם התחרות הבין-מדינית משחקת תפקיד מרכזי בשיגעון החזרה לירח, אך ארה"ב הוכיחה בעבר יכולתה כך שחזרתם לירח חייבת לייצר הישגים חדשים כדי להנציח את עליונותם על השחקנים האחרים.
להלן המניעים של המדינות השונות:
הודו: הודו היא המדינה השנייה בגודל אוכלוסייתה בעולם (מעל 1.1 מיליארד תושבים). רבים רואים בה מעצמה שעדיין לא התעוררה ובכוונתה לעשות הכל על מנת לקבל מעמד של מעצמה מן המניין - תוכנית חלל עצמאית בהחלט תקרב אותה למטרה זו. פן מהותי נוסף הוא המלחמה שלה עם פקיסטן. משחקי החתול-והעכבר בהתקדמות הטכנולוגית עברו מתחום הטילים הבליסטיים לתחום חלל. שילוח חלליות לירח תוכיח כי היכולות ההודיות עולות על היכולות של פקיסטן.
סין: סין היא מדינה בעלת האוכלוסיה הגדולה בעולם (מעל 1.3 מיליארד תושבים) והיא מעצמה כלכלית מהגדולות בעולם (חוזים שהיא תעבור את ארה"ב בעשורים הקרובים). ככל שהשפעת המדינה גדלה כך היא מאוימת יותר ויותר מגורמים חיצוניים אשר אינם מעוניינים לחלוק איתה את הכוח וההשפעה בזירה הבינלאומית. תוכנית החלל הסינית שאפתנית ביותר, ב-2003 היא הפכה למעצמה השלישית ששיגרה אדם לחלל ובכוונתה להמשיך לקדם את המחקר התחום החלל. אומנם סין מעדיפה להשקיע פיתוח יכולות חלל צבאיות על פני השקעות הרפתקה מיותרת בירח, אך השגת המטרה תביא לה יוקרה רבה בעולם, תפתח טכנולוגיות מתקדמות, תקנה ידע לאוכלוסיה המקומית ובעקיפין גם תתרום ליכולות הצבאיות שלה.
יפן: מאז מלחמת העולם השנייה, יפן היא מדינה פציפיסטית במהותה. ללא צבא סדיר, מרבית ההשקעות שלה מופנות לאוכלוסיה ולכלכלה. התעשייה היפנית משקיעה רבות במו"פ, אוכלוסייתה אוהבת חידושים והממשלה מפנה תקציבים לפרויקטים חדשניים. תחום החלל ממומן על ידי המדינה בשיתוף עם התעשייה המקומית וכך המדינה מייצרת יתרון לחברות יפניות בענף שהולך לגלגל מאות מיליארדים בעשורים הקרובים. השגת יכולות חלל מתקדמות תוך שיתוף התעשייה האזרחית מקדמות את מטרות השלטון.
רוסיה: מאז פירוק ברה"מ, רוסיה לא השלימה עם איבוד השפעתה בעולם ובשנים האחרונות היא פועלת במגוון תחומים להחזרת מעמדה ככוח משמעותי שיש להתחשב בו. אומנם היא כבר הוכיח כי יש ביכולתה להגיע לירח וההנהגה הנוכחית מעדיפה להשקיעה כספים בצבא ובכלכלה, אך המדינה לא יכולה לעמוד מהצד כאשר כל המעצמות צועדות לכיוון הירח. המדינה הראשונה שכבשה את החלל פשוט לא יכולה להיוותר מאחור במיוחד כאשר תוכנית החלל שלה משמשת כעמוד השדרה של תעשיית השיגורים העולמית. על רוסיה החובה להוכיח כי איננה נשענת על טכנולוגיות ישנות, משימה לירח תעזור לנער תדמית זו.
ארה"ב: כמעצמה עולמית ומובילת דרך, ארה"ב אינה יכולה שלא לפעולה. היא תנסה לשחזר הישגים ישנים כדי להראות שהיא עדיין הכוח הדומיננטי בעולם וליצור הישגים חדשים שיוכיחו את עליונותה הטכנולוגית. על כף המאזניים מונחת היוקרה של סוכנות החלל הגדולה והמתוקצבת בעולם, נאס"א צריכה להוכיח כי התקציבים האדירים שמושקעים בסוכנות מביאים תוצאות. אם בטכנולוגיה של שנות ה-70 הצליחו להגיע לירח, על נאס"א לבצע זאת טוב יותר ומהר יותר בטכנולוגיה של ימינו. יחד עם זאת מצבם שונה משאר השחקנים, בעוד האחרים נמצאים במירוץ רק כדי להגיע לירח, האמריקאים מתכננים לטווח רחוק יותר - על הפרק אופציות כמו הקמת מעבדת מחקר לשהייה ארוכת טווח, הקמת טלסקופי חלל מאוישים שיחשפו את סודות היקום, הקמת מכרות לכריית מינרלים, או כל פעולה פורצת דרך אחרת.
(למדינות השונות מגוון רחב של שיקולים המניעים אותן להשקיע כספים בפיתוח תוכניות חלל ושיגור מקפות לירח, נמנעתי מלציין סיבות נוספות כדי לקצר את המאמר, אך אשמח לדון על זה באזור התגובות)
סיכום
המדינות השונות שלוקחות חלק במירוץ המחודש לירח עושות זאת כל אחת מסיבותיה שלה, אך כולן מנסות להוכיח שהן יכולות לבצע זאת. הנקודה החשובה ביותר, לפחות מבחינתי, היא שאחרי שהמירוץ יסתיים הידע הטכנולוגי והטכני יגיע למגוון רחב של מהנדסים ממדינות שונות. ברגע שהממשלות יפסיקו לתמוך הפרויקטים האלה, המהנדסים האלה יצטרכו להשתלב בתעשיות האזרחיות ולהשתמש בידע שרכשו. או אז אנו נתחיל לראות את החזר ההשקעה בתוכניות החלל.
עוד בנושא באתר הידען