מי שחושף עצמו לשאלות בנושא מדע מקבל לא מעט תהיות על תורת האבולוציה. הגולש "בסד" מערער על הרעיון ומאתגר את דארווין בשלל שאלות שבאחת מהן נדון הפעם. איך נוצרו הרגשות? איך האבולוציה יכולה ליצור רגשות?
לא סתם שאלת איך יכולה האבולוציה ליצור רגשות ולא כיצד היא יכולה ליצור שמיעה או מנגנון שיווי משקל. הסיבה לרתיעה מהעיסוק בענף זה של האבולוציה היא רגשית ודתית. הרגשות הם המרכיב שאנו מזהים עם היותנו אנושיים, קשה לקבל שאהבה או ידידות הן תכונות המעוצבות בהתאם לחוקי הברירה הטבעית ממש כמו כנפי הזבוב או קוצי הצבר. אבולוציה של רגשות פירושה שאנו ניצבים על אותו רצף התפתחותי עם יצורים אחרים ולא כ"נזר הבריאה". הפילוסוף דקארט ("אני חושב משמע אני קיים") ראה בבעלי החיים מעין מכונות נטולות נשמה והעדרה של שפה שימש לו כהוכחה לכך "אילו היו בעולם מכונות בעלות אברים ופנים של קוף או של איזו חיה אחרת לא היה בידינו כל אמצעי להכיר שאין טבעם דומה בכל לטבען של החיות הללו" את הנפש האנושית המרגישה ייחס דקארט רק לאדם.
שלמה מימון, פילוסוף יהודי שהושפע מדקארט מספר על טיול שערך עם חבריו "והנה באמצע הדרך שכבה עז. נתתי לעז כמה מכות עם המקל וידידי האשימו אותי באכזריות. עניתי: 'איזו אכזריות? אתם חושבים שהעז חשה כאב אם אני מכה אותה? אתם טועים מאד. על פי דקארט העז היא בסך הכול מכונה'. ידידי אמרו: 'אתה לא שומע היא צועקת כשאתה מכה אותה?' על כך עניתי: 'בוודאי היא צועקת. אם אני מכה בתוף, גם התוף משמיע קול'" . מיותר כמעט לציין כי בעוד הישגיו המתמטיים והפילוסופים של דקארט חשובים גם היום הרי שכביולוג הוא נחל כשלון חרוץ. אין הבדל מוחי בינינו לבין בעלי החיים שיכול לשלול מהם רגשות. למעשה, ככל שמצטבר מידע על התנהגות יונקים ועופות מתברר כי עולם הרגש שלהם דומה למדי לשלנו. כך למשל, פילים "קוברים" את מתיהם ע"י כיסויים בענפים ואף מפגינים התנהגות שקשה שלא לפרש כאבל. לא רבים יודעים זאת (ושלמה מימון ודאי לא שיער כך כשחבט בבהמה המסכנה) אבל כשהקבב היה עדיין כבש הוא היה מסוגל לזהות פנים של 10 בני אדם ו50 כבשים אחרים. כשהכבש מבודד מהעדר הוא מפגין מתח ומועקה שניתן להקל ע"י הצגת תמונות של חבריו לשעבר ובתוך עדרי הצאן והבקר נוצרות חברויות עמוקות. נראה שאין כמעט רגש אנושי שאין לו מקבילה אצל הולכי על ארבע כולל התנהגויות של תמיכה בחלשים ובחולים שאנו מייחסים לרגשות הנאצלים וה"אנושיים" ביותר כך, למשל מתאימים להקות קופים את מהירות התקדמותן לקצב של החולים והחלשים ביותר ועטלף מוכן לשמש כבייביסיטר לחברו כשהוא יוצא לחפש מזון. עם זאת קשה לעובדות להתמודד עם אמונה וכך, יותר מ200 שנים לפני דרווין עיגן דקארט את התנגדותו העקרונית לייחס נשמה לחיות גם בנימוק מוסרי "אין דבר המרחיק את חלושי הדעת מן הדרך הישרה של המידות הטובות מאשר הרעיון שהטבע של נפש החיות הוא כטבע נפשנו שלנו". מעניין כי חז"ל סברו כי דווקא הכרת הדמיון בינינו לבעלי החיים עשוי לשפר את התנהגותנו " אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו לומדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול..". חוקי צער בעלי חיים בתורה מכירים ביכולתה של ציפור להצטער על גוזליה ושל בהמת עבודה ליהנות ממנוחת השבת, נראה שעיסוקו של משה רבנו כרועה הפך אותו לזואולוג טוב יותר מדקארט.
איפה נמצא בכלל הרגש?
במילה אחת : במוח. הפיזיולוג פול מקלין (Paul MacLean ) יצר מודל אבולוציוני של המוח ועל פיו גולגולתנו מכילה לא פחות מ3 מוחות המייצגים שלבי התפתחות אבולוציוניים שונים ומבצעים מטלות שונות. חלקו הקדום ביותר של המוח שרב המשותף בו עם צורות חיים "פרימיטיביות" כזוחלים ודו-חיים הוא גם העמוק ביותר וכולל את גזע המח והמוחון (צרבלום) המח " הזוחלי" אחראי על תגובות פשוטות לגירויים מוגדרים: תיאבון בעקבות ריחו של מזון או בריחה בהיתקלות עם איום. הפעולות אותן מכוון חלק מוחו זה מכאניות, חוזרות ואינן מושפעות מניסיון. חלקו האמצעי של המח הוא המוח ה"לימבי" או "היונקי הקדום" הוא האחראי לרגשות כגון פחד, כעס, שימחה, ולזיכרון של רגשות ותחושות. קליפת המח (neocortex)או המוח היונקי החדש ההיא חלק המח המאוחר ביותר מבחינה אבולוציונית אחראי על החשיבה המופשטת והוא מפותח במיוחד אצל בני משפחתנו הקופים ואצלנו, בני האדם. אצל האדם קליפת המח מפותחת במיוחד ותופשת כשני שליש מנפח המח. עכבר ללא קליפת מח יתפקד כמעט כרגיל אבל אדם שקליפת המח שלו פסקה מלתפקד הוא צמח. אבל קליפת המח או "המח החושב" לעולם אינו פועל לבדו. החלק הלימבי, הרגשי חיוני לחשיבה והוא האחראי לקביעת "סדר העדיפויות" של המח וחלוקת תשומת הלב. הידע שנרכש מאז ניסח מקלין את מודל שלוש המוחות שלו מחייב שינויים בתיאוריה ובכל ניתן להבחין בהופעת תפקודים מוחיים בדרגות עולות של מורכבות ברצף האבולוציוני של בעלי החוליות. רגשות, בניגוד לעצמות או שיניים אינן משאירות ראיות במאובנים: גם אם נדע הכול על מבנה גופו, תזונתו והרגליו של הדינוזאור לא נדע אם חש בפחד או קנאה. ובכל זאת ניתן לדעת משהו על התפתחותם של רגשות מתוך הסתכלות בבעלי חיים שונים החיים עימנו כיום. אם אכן הרגשות שלנו הם תוצר של הברירה הטבעית הרי שנצפה למצוא אותם אצל קרובי משפחתנו ופחות אצל מי שיושב על ענף מרוחק משלנו בעץ האבולוציה.
כדי לקבוע את תאריך הלידה של הרגשות עלינו למצוא את הקבוצה הפרימיטיבית ביותר שבה מופיע רגש. בשנים האחרונות הראו תצפיות כי פול מקלין עשה עוול לזוחלים כשייחס למוחותיהם אוטומטיות נטולת רגשות. כך, למשל, צבים מעדיפים במובהק חצר עשירה בגירויים על חצר משעממת המציעה אותו מזון. צבים נוטים גם להראות סימני מתח לאחר טיפול בהם: הם נוטים להתקרב למקור חום וקצב הלב שלהם עולה זמן ממושך לאחר שמהטפל לקח אותם לידיו. סימנים להתנהגות מכוונת רגשות הובחנו גם אצל לטאות וזוחלים נוספים אך לא אצל אבותיהם האבולוציוניים של הזוחלים: הדו חיים והדגים. מחקרים אלו מתארכים את הופעת הרגשות הראשונים להתפתחות הזוחלים מהדו חיים לפני כ 300 מיליוני שנים. עם זאת, עולם הרגש של היונקים מורכב משל בעלי החוליות האחרים. כך למשל, תסכול הוא רגש יונקי מובהק: יונה שהקן שלה מסולק שוב ושוב מהמרפסת חוזרת ובונה אותו באותו מקום ללא סימני מצוקה רגשית.
בשביל מה זה טוב?
מעקב היסטורי עדיין אינו עונה על לב השאלה. אם רגש הוא תכונה שעוצבה על ידי האבולוציה יש לבדוק, כמו בכל התפתחות אבולוציונית, איך מסייע הרגש בברירה הטבעית: למה סיכוייו של הרגיש להעמיד צאצאים גדולים מסיכויי מתחריו ה"אוטומטים".
מי שעוסק בשאלה הזו הם מדענים המנסים להבין את מערכת העצבים ותוצריה (כדוגמת הרגש) במונחים הלקוחים מעולם מדעי המחשב. המח הוא מנגנון של עיבוד מידע וככזה הוא יכול לטפל בקלט המגיע אליו מהחושים בכמה רמות. הרפלקסים הם מקבילה של פונקציה פשוטה,קלט מסוים מניב פלט ידוע: ריחו של מזון יעורר תיאבון ומראה או קול של טורף יעורר תגובת בריחה. די בכך כדי לאפשר שרידה אבל במערכת שאינה אלא אוסף של מנגנוני גירוי - תגובה יש סכנת התנגשות בין שתי פונקציות: מה לעשות אם מופיע אויב בשדה הראיה יחד עם ריח מפתה של מזון? יש יתרון לתוכנה שתסדר את הפונקציות השונות, תקבע סדר עדיפויות בניהן ותכבה את הלא- נחוצות לסיטואציה. רגש הוא, לדעת אותם מדענים מעין תוכנת-על המפעילה ומכבה תוכנות שונות. ניקח לדוגמה אדם או חיה ההולכת לבדה בלילה ביער חשוך. הגירויים זורמים מכל החושים אך אין טעם להתייחס לכולם אלא רק לאלו המשפרים את הסיכוי לסיים את המסע מחוץ לכרסו של טורף.
הפחד הוא מעין "תוכנת על" המאפשרת להתעלם מגירויים שהיו עשויים לעורר תיאבון, תשוקה מינית או סקרנות ולהגביר רגישות לקולות העשויים לרמוז על תנועה חשודה בסבך. מהזיכרון נשלפים אירועים קודמים של פגישה עם גורמים עוינים אליהם מושווים הגירויים החדשים: זיכרונות אחרים אינם נחוצים ואין טעם לדפדף בהם. קביעת סדר העדיפויות הזה מאפשרת חלוקת משאבים: החלשת זרימת הדם לאיברי העיכול והרבייה והגברת זרימת הדם לשרירים. כאשר יופיע יצור חדש תיבחר התגובה מתוך מגוון מצומצם של אפשרויות: בריחה, תקיפה או הסתתרות בלי לבזבז זמן יקר. ליצור פחדן יש, לכן, סיכוי טוב יותר להעמיד צאצאים דומים לו מאשר לחיה הנוהגת כאוטומט של דקארט.
הפחד הוא אולי הרגש שקל ביותר להבין את משמעותו האבולוציונית אבל רגשות אחרים ו"מעודנים" יותר משרתים מטרה דומה. גם לרדיפת הכבוד, האהבה, או הקנאה יש שורשים בעולם ממנו התפתחו אבותינו. ההיתקלות חוזרת עם מצבים דומים לאורך דורות רבים הוביל לפתוח מנגנוני עיבוד מידע שיש להם יתרון הישרדותי. כך, למשל, אצל בעלי חיים בלהקה בעלי המעמד הגבוה הם שזוכים להעמיד צאצאים: קוף שיסגל את הפילוסופיה הצנועה של דיוגנס בחבית (מי שויתר על הבלי הכבוד והמעמד) יזכה אולי לשלוות נפש אך לא לחסדי הנקבות. כך יש יתרון לרגש התחרות והשאיפה לסטאטוס שיארגן את תהליכי קבלת ההחלטות שלנו בקבוצה.
יש רגשות הנראים, במבט ראשון, חסרי ערך להישרדות כגון אבל על מות קרוב (רגש המשותף לנו ולכמה יונקים אחרים), הנאה ממשחק, פליאה, אשמה וכו' – מצבי רוח שלא יעזרו לנו להאכיל את ילדינו או להימלט מנמר טורף. אבל, בטווח הארוך, רגשות כאלו מאפשרים למידה יעילה יותר ,הסתגלות לשינויים בסביבה הפיזית או החברתית והתאמת סדר העדיפויות שלנו למה שיקדם את מצבה של הקבוצה ואת מעמדנו בתוכה. אבולוציה פירושה לא "שרידת החזקים" אלא "שרידת המתאימים" ורגש אינו מכשול אלא תנאי להצלחה במלחמת הקיום.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען: