יציאת מצרים – היתה או לא היתה

יציאת מצרים הפכה לסמל אוניברסלי של מאבק בשיעבוד למען חירות. קבוצות רבות נכסו אותה לעצמן. מה ידוע לנו על המהימנות ההסטורית של הסיפור? היש עדויות לכך שיציאת מצרים אכן התרחשה? האם האמת ההסטורית בכלל חשובה?

יאיר הופמן, מתוך מקום למחשבה - בשער 3/4/2000

שאלת אמיתותן של מסורות כתבי הקודש היא מן הנושאים שהעולם המערבי בכלל, לאו דווקא העולם היהודי, עוסקים בה הרבה ולא בשנים האחרונות בלבד. השאלה נוגעת למסורות קוסמיות, כגון בריאת העולם, בריאת האדם, המבול, למסורות על תופעות טבע חריגות (נסים) שהקשרם הסטורי, כגון מכות מצרים, בקיעת ים סוף, נפילת חומות יריחו, "שמש בגבעון דום" ולמסורות הסטוריות, כגון אבות האומה, כיבושי יהושוע, ניצחון דוד על גולית.
ההכרעה בעניין המסורות הקוסמיות היא עניין אמוני מובהק. מבחינה מדעית הן משוללות יסוד, אין להן כל ראיה, ואין הן עולות בקנה אחד עם ממצאי המדע על כל ענפיו- אסטרונומיה, גיאולוגיה, פיסיקה וביולוגיה. רק אמונה דתית פונדמנטליסטית המאמינה באמיתות הטקסט המקראי פשוטו כמשמעו, מביאה אדם לקבל את גרסת המקרא על המסורות הקוסמיות. המבקשים להוכיח את אמיתותן של המסורות תוך שימוש בכלים מדעיים, או מדעיים לכאורה, אינם עושים כן אלא כדי לתת ביסוס אמוני למה שמקובל עליהם בלאו הכי מכוח אמונתם הדתית.
שונה רק במקצת עניין הנסים. גם כאן מדובר אמנם בתופעות
על-טבעיות, שרק אמונה דתית יכולה לקבלן כעובדות, אך כיוון שאין כאן צורך להסביר תופעת טבע קבועה אלא מקרה חד פעמי, הדבר מאפשר למי שמבקש הוכחה 'מדעית' להידרש לכל מיני ספקולציות על מצב הים, האדמה ומערכת הכוכבים במקרה החד פעמי עליו נסבה המסורת. אם ננקה תופעות אלה מהקשרן הסיפורי ונצרפן עקרונית למסורות הקוסמיות, הן תישארנה בגדר מסורות הסטוריות נטו.

המסורות הללו (ההסטוריות) אינן סותרות בעליל שום אמת מדעית, ודווקא משום כך בעיית אמינותן היא כה קשה ומעוררת חילוקי דעות. בין הפונדמנטליסט המניח כי האדם נברא ביום השישי לפני ה' אלפים תש"ס שנים לבין מי שמשתמש בכלים אין ולא יכול להיות ויכוח של ממש. לא כן היחס בין המאמין שאברהם היה אבי יצחק, סבו של יעקב, ששניים עשר בניו היו אבות שנים עשר שבטי ישראל, לבין מי שכופר במהימנות ההסטורית של מסורת זו. ברשותו של זה, הכופר, יכולים להיות טיעונים אד-הוק, בדבר סבירות, הסתברות, היעד עדויות או אף עדויות סותרות, אך לא נתונים מדעיים היכולים להפריך מסורת כזו מכוח תיאוריה עקרונית מוכחת (אבולוציה, המפץ הגדול וכיו"ב). מכאן חריפות הויכוח בעניין המסורות ההסטוריות.
האפשרות התיאורטית שהן נכונות היא אשר מחריפה את הוויכוח בין תומכיהן ושולליהן. ואם הדבר נכון לכל מסורת הסטורית מקראית וגם לא מקראית (אמר או לא אמר - טרומפלדור) כל שכן שהויכוח מחריף כשמדובר ביציאת מצרים.
(((( מושמט קטע המספר על משמעות יציאת מצרים לעמים שונים בזמנים שונים בעיקר בהקשר של עבדות וחירות.)))))

אז למה בכלל לחפש את ה'אמת ההסטורית'? לשם מה המאמצים לברר אותה? אציע שלוש תשובות, שכל אחת מהן מספקת לכשעצמה. ראשית: הסקרנות המדעית. היצר הפשוט לדעת את ה'אמת' או לפחות לשכלל את הכלים כדי להתקרב אליה ככל האפשר. זו הסקרנוות שאין עמה תכלית מעשית אחרת, שהיא אם כל המדעים. שנית: אם ההסטוריה יכולה ללמד אותנו משהו על שורשינו, על חוקיות או העדר חוקיות בקורות המין האנושי, ואם ניתן להפיק לקח ממה שאירע בעבר, הרי זה רק מתוך חשיפת האמת שבו. שלישית: אם מסורת הסטורית תתברר כמיתוס הרי יש בו כדי ללמדנו על עצמנו, על הדרך בה אנו יוצרים את הזכרון הקולקטיבי שלנו ועל תפקידם של מיתוסים לא רק בעבר אלא גם בהווה. לשון אחרת: למיתוס הסטוריה משלו, ולתולדותיו יש חשיבות כמו לכל מחקר הסטורי אחר.
בהמשך מציע הופמן לקלף את הנסים מהסיפור ולהשאר עם שלד המסורת. "לאחר שיעבוד של מאות שנים במצרים יצאו ממנה שנים עשר שבטי ישראל (יחד עם 'ערב רב') בדרכם לארץ כנען, שכבר הובטחה לאבותיהם. הם מנו למעלה מ"שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים." במדבר א' 46) "מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצאי צבא" (שם, פסוק 3). לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר סני וכיבוש חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי (במדבר כא, דברים ב') הם הגיעו לגדה המזרחית של הירדן, מול יריחו, שם חנו עד שנכנסו לארץ במסע כיבוש צבאי (ספר יהושע). כדי להימנע מסיבוך יתר לא הזכרתי את משה: אכן לפי סיפורי התורה הוא הדמות המרכזית בכל יציאת מצרים, אך את עצם האירוע אפשר לבחון גם מבלי להידרש לבדית ההסטוריה של דמות נפלאה ונאדרה זו.
הופמן יוצא מתוך הנחה שיציאת מצרים, אם היתה, התרחשה במאה ה13 לפני הספירה בתקופתו של רעמסס השני מלך מצרים. האם מסורת זו כפי שהוצגה כאן עומדת במבחן ההסטורי? שאלה זו, ככל שאלה הסטורית יש לבחון על פי בירור המקורות שעומדים לרשותנו ובחינת אמינותם. בפרשנותנו, המקורות הרלוונטיים הם הסיפור המקראי ועדויות חוץ מקראיות - בעיקר מצריות, שאמורות להתייחס לאירוע כה חשוב.
מן המקורות המקראיים רק בתורה יש סיפור מפורט על יציאת מצרים (להלן נתייחס גם לכמה מקורות מקראיים אחרים). והנה, הסיפור בתורה כמקור הסטורי מהווה בעיה קשה משלושה טעמים עיקריים. .1 התורה היא מקור מאוחר. אין מחלוקת בין חוקרי המקרא, שהיא לא נתחברה סמוך ליציאת מצרים. המקדימים סבורים שהמקורות הכתובים הקדומים ביותר בתורה הן מן המאה התשיעית לפני הספירה (והמאחרים דוחים זאת למאה החמישית או אף הרביעית!) הווה אומר לפחות כ400 שנה אחרי זמנה המשוער של יציאת מצרים. יחשוב כל אחד לעצמו, מה יכולה להיות האמינות ההסטורית של מסורת שהתגלגלה במשך זמן כה רב עד שהועלתה על הכתב? זאת ועוד. מקובל במחקר להניח שגם לאחר שהועלו המסורות על הכתב הן לא קפאו,אלא המשיכו להתגלגל בעל פה תוך התאמתן, ככל מסורת, לרוח הזמן, לצורכי החברה וכיו"ב.
התפתחות זו בוודאי השאירה אותותיה גם בטקסטים הכתובים, שנערכו לתורה כפי שהיא לפנינו היום לא לפני זמנו של עזרא, כלומר אמצע המאה החמישית לפה"ס. קשה על כן לראות בתורה מקור הסטורי מהימן ומדויק.
.2 קושי שני נובע מכך שבתורה עצמה יש לא מעט סתירות באשר לסיפור יציאת מצרים, בעיקר בקשר למסלול הנדודים. לפי מסורת אחת, כשהגיעו בני ישראל לקדש ברנע, (מערבית לגבול עם מצרים היום, מעט צפונית לקו הרוחב של מצפה רמון) הם חצו את ארץ כנען, נלחמו בכנעני בערד, נצחוהו, חצו את מדבר הנגב והגיעו עד להר ההר (סמוך לפטרה) על גבול ארץ אדום (במדבר כ ,22 כא 1-3) לפי מסורת אחרת ניסו הישראלים לחדור לנגב מקדש, אך לאחר שנוצחו בידי הכנענים ירדו דרומה לכיוון ים סוף, אילת של ימינו, ומשם פנו צפונית מזרחית לכיוון אדום (במדבר יד 40-45 כ14-21 ודברים א – 40;ב1). להבדלי המסורות הללו ניתנו לא מעט הסברים, אך אלה אין בהם כדי לבטל את הסתירות ולהצביע על הקושי בהערכת סיפורי התורה כמקור הסטורי מהימן לתיאור יציאת מצרים.
.3 הסיפור בתורה אינו עולה בקנה אחד עם שיקול הדעת ההגיוני. עם שיש בו שש מאות אלף יוצאי צבא צריך למנות לפחות 2.5 מיליון איש ואשה, ילדים וזקנים. מסר זה לא רק שהוא דמיוני ביחס לאוכלוסיה בתקופה שאנו מדברים בה (כל אוכלוסית ארץ ישראל בשיא פריחתה בתקופת המקרא לא עלתה, ככל הנראה על מיליון ורבע תושבים); הוא דמיוני גם כיום, שהרי מדבר סיני אינו יכול לכלכל אף עשירית ממספר זה.
.4 למערכת (חלקית) זו של טיעונים יש לצרף נתון חשוב נוסף. סיפור יציאת מצרים המקראי קשור באופן הדוק עם סיפור הכיבוש המאורגן, האחיד, של ארץ כנען בידי יהושע. והנה, גם בסיפור הזה יש פרכות פנימיות בתנ"ך עצמו, ואין לו סיוע של ממש בממצאים הארכאולוגיים בארץ ישראל.

כאמור גם הממצאים הארכאולוגיים אינם עוזרים לאישוש מסורת יציאת מצרים. אין אפילו עדות מצרית אחת על אירוע שאמור היה להיות כה גדול וחשוב בתולדותיה! הטענה שנשמעת כאילו אין מלכים מתפארים בכישלונותיהם אינה מספקת כדי להסביר את ההיעדרות המוחלטת של רמזים כלשהם למשבר כה קשה- אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים.
יש אמנם דוגמא מן המאה ה13 לפני הספירה של מכתב שאמור לדוח על בריחת שני (!) עבדים ממצרים למדבר, והדבר מעיד שאכן היו עבדים במצרים, ומן הסתם היו גם עבדים בורחים. אך הנסיון להיאחז במסמך כגון זה כדי לאשש את ההסטוריות של יציאת מצרים הוא פתטי למדי. גם עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (במקביל לסיפור אחי יוסף) ושרעמסס השני אכן בנה את העיר על פי רעמסס (ויבן ערי מסכנות לפרעו את פתום ואת רעמססס" שמות א 11) אינן מוכיחות אלא שסיפור יציאת מצרים, ככל מסורת הסטורית אחרת, אינו מנותק כליל מן הרקע שאליו הותאם.
בהמשך מפרט הופמן סיפורים מצרים הדומים במוטיבים שלהם לכמה מסיפורי התנ"ך (אשת פוטיפר, הנסים של משה ואהרון) בספר משלי יש קובץ משלים (כב17 עד כד 22) יש קובץ משלים שהוא ככל הנראה תרגום של משלי אמנפ המצרים, מזמור קד בספר תהילים ועשה שימוש במזמור המצרי לאתון, השמש. כל אלה מלמדים שהתרבות המצרים היתה מוכרת בישראל במשך מאות שנים, ואין בהם כדי להוכיח את אמיתותה ההסטורית של מסורת יציאת מצרים. בבחינה מדוקדקת שביצע הופמן של המקורות המקראיים עולה כי המקורות שלפני הפילוג (ברכת יעקב, שירת דבורה) עולה שליציאת מצרים לא היה מעמד מכונן, לאחר הפילוג כאשר ביהודה טיפחו את שושלת בית דוד, טופחה בצפון מסורת יציאת מצרים כמסורת מכוננת. ממלכת הצפון, השהיתה מורכבת מעשרה שבטים שמעולם לא הצליחה לכונן שושלת רבת דורות משום שמרידות חוזרות ונשנות הפילו את מלכיה אחד לאחד, היתה זקוקה למיתוס מלכד, שיהווה דבק לאומי לכל השבטים. צורך חברתי זה מילאה מסורת יציאת מצרים, מסורת המדברת על בחירה ישירה של האל בעמו, לא דרך מתווך מלכותי כלשהו.
לאחר חורבן ממלכת שומרון בגלות עשרת השבטים מלכי ירושלים חזקיהו ויאשיהו מנסים לקרב אליהם את בני הצפון שלא הוגלו: עם אחד אנחנו, הם אומרים להם. ואכן, כהנים צפוניים מביאים עימם את מסורותיהם לירושלים. גרעינו של ספר דברים הוא דוגמא מובהקת לכך, וזהו הזמן המתאים לאמץ גם את מסורת יציאת מצרים, שלאחר חורבן שומרון אינה מסכנת יותר את מיתוס בית דוד. כך עולה מספר דברי כולו, מספר ירמיהו ומספר יחזקאל.