מרבית ההסברים האבולוציוניים שהוצעו בנושא נכונים, לדעתי, אבל מאמרון זה נועד להצביע על נקודת מבט נוספת - נקודה שהיא לדעתי חשובה מאד, במיוחד מכיוון שהיא מתייחסת ישירות לתחושותינו ולא רק להתנהגויות שניתן להסביר בדרכים שונות מבלי לייחס להן כוונה.
נושא האלטרואיזם – התנהגות שלכאורה משרתת את הזולת ולא את הפרט הנוקט בה – משך את תשומת ליבם של חוקרי האבולוציה ומכחישיה מאז ומתמיד.
גם כאן באתר נכתבו מילים רבות על הנושא – הן במאמרים והן בתגובות.
רבות מאותן מילים נכתבו גם על ידי.
מרבית ההסברים האבולוציוניים שהוצעו בנושא נכונים, לדעתי – הן אלה המסבירים התנהגויות אלטרואיסטיות מסוימות באמצעות שיקולים מתחום תורת המשחקים והן אלה הרואים בהתנהגויות אלטרואיסטיות אחרות תוצר לוואי של ברירת שארים.
לא אחזור כאן על ההסברים הנ"ל כיוון שכל מי שמתעניין בנושא כבר קרא אותם או חשב עליהם בעצמו.
מאמרון זה נועד להצביע על נקודת מבט נוספת על הנושא - נקודה שהיא לדעתי חשובה מאד, במיוחד מכיוון שהיא מתייחסת ישירות לתחושותינו ולא רק להתנהגויות שניתן להסביר בדרכים שונות מבלי לייחס להן כוונה.
אז בואו נתחיל.
אנחנו – כבני אדם – כמו כל היונקים – רק יותר – צוידנו במוח מפותח שאחד מתפקידיו העיקריים הוא גיבוש מודל של העולם – מודל שעל פיו אנחנו יכולים לחזות את תוצאות מעשינו באופן "חישובי" ולחסוך מעצמנו ביצוע בפועל של מעשים שהיו עלולים להזיק לנו.
חלק גדול מן המידע שעליו מושתת המודל מגיע אלינו באמצעות החושים אבל חושים אלה מספקים לנו רק מידע פיזיקאלי ומידע זה אין בו די כדי לחזות את התנהגותם של יצורים חיים מורכבים.
כדי לחזות את התנהגותם של אלה עלינו "להבין מה עובר עליהם" – כלומר – לזהות באופן כלשהו את תחושותיהם הפנימיות.
הבעיה עם תחושות פנימיות (קואליה) היא שאנו חשים אותן באופן בלתי אמצעי. על חוסר האפשרות להעביר תחושות אלו ביעילות באמצעות תקשורת רגילה כבר נשפך דיו רב המאופיין במשפטים כמו "אי אפשר להסביר לעיוור את תחושת הצבע האדום".
מדובר כאן בחוויה בלתי אמצעית של החווה – כזו שקשה מאד להעביר באמצעי כלשהו למישהו אחר – וכזו שבוודאי אינה עוברת למישהו אחר כאשר החווה כלל אינו מנסה להעביר אותה.
אז איך בכל זאת אנחנו מבינים מה עובר על אחרים?
מכיוון שבמוחנו מצוי "מודל" שלהם - מודל שנועד לשרת אותנו בחיזוי התנהגותם.
מודל זה אמור לספק לנו מידע משוער גם על תחושותיהם אבל את זה, כאמור, אפשר לעשות רק על ידי כך שמודל זה יגרום לנו ממש לחוש את מה שהם כנראה חשים!
מנגנון זה הוא שגורם לאנשים לבכות בסרטים (ראה הערה על סרטים בסוף המאמר) או לחוש כעס אמיתי לנוכח עוול שנעשה לאחר.
עכשיו – מה יותר טבעי, כאשר אנו חווים חוויה בלתי נעימה, מלנסות לסכל את גורמיה של אותה חוויה?
לכן די ברור שכאשר אנחנו סובלים את סבלו של האחר במסגרת פעולת המודל המדמה אותו במוחנו, ננסה להקל על סבלו כדי לסבול פחות בעצמנו!
הצגה מקוצרת של כל הנ"ל היא זו.
- יש במוחנו מודל המדמה את האחר.
- מודל זה נחוץ לנו כדי לחזות את התנהגות האחר ולכן עודדה האבולוציה היווצרות של כזה מודל.
- מכיוון שהדרך היחידה בה יכול מודל מעין זה להבהיר לנו מה חש האחר היא על ידי כך שיגרום לנו לחוש את תחושותיו, הוא גורם לנו לסבול כאשר האחר סובל.
- פעולה אלטרואיסטית היא פעולה שאנו עושים כדי לסכל סבל זה.
ועוד יותר בקיצור: האמפתיה היא תוצר לוואי הכרחי של יכולתנו לחזות את פעולותיו של האחר.
זה בעצם הרעיון, והוא נראה לי כל כך מתבקש שממש מפליא אותי שלא שמעתי אותו בעבר ושגם אני עצמי לא חשבתי עליו אלא לאחרונה.
ברצוני לציין בהקשר זה שתי עובדות: האחת שמאששת את הרעיון והשנייה שמעלה שאלה לגביו.
העובדה התומכת:
יש במוחם של בעלי החיים המפותחים נוירונים המכונים "נוירוני מראה".
נוירונים אלה הם נוירונים היורים גם בעת ביצוע פעולה וגם בעת צפייה בבעל חיים אחר המבצע אותה.
על פי האינטרפרטציה שלי – אלה הם הנוירונים שבהם מתבטאת תחושתו הבלתי אמצעית של בעל הנוירונים לגבי המתרחש בנפשו של האחר. כשלים בהתפתחותם ובפעולתם של נוירונים אלה מקושרים לא פעם לסוגים מסוימים של אוטיזם ואכן סוגים רבים של אוטיזם מתבטאים בחוסר יכולת "להיכנס לראשו" של האחר.
העובדה המקשה:
יש בעולם פסיכופתים.
אלה אנשים שדווקא מבינים היטב את תחושותיהם של אחרים ואף יודעים לנצל תחושות אלה לצרכיהם האישיים באופן יוצא מן הכלל.
אבל אנשים אלה, משום מה, אינם סובלים מסבלם של אחרים. הם אדישים לו לחלוטין. כיצד, אם כן, מתפקד מודל ה"אחר" במוחם? האם הם אדישים לסבלם הם כפי שהם אדישים לסבלם של אחרים או שמא ההפרדה בין הבנה להזדהות חדה אצלם יותר?
מאמר שהתפרסם כאן לאחרונה תומך באפשרות הראשונה.
הערה על סרטים:
הסרטים הם בעצם מעבדה מצוינת לבדיקת ההשערה שהצגתי.
בחיים האמיתיים, בגלל מורכבותם, קשה להבדיל בין המקורות השונים לתחושותינו ולדחפינו וכל פעולותינו נובעות משקלול של תחושות ודחפים רבים.
בסרטים אנחנו נתקלים בדמויות שאין לנו דעות קדומות לגביהן, איננו חייבים להן דבר, איננו תלויים בהן ואיננו מאוימים על ידן.
כל תחושותינו כלפיהן נובעות מהזדהותנו אתן או מן העוול שגרמו לדמויות שאנו מזדהים אתן.
ואכן בסרטים אנחנו חווים באופן מזוקק שמחה, צער, כאב, אהבה, פחד וכעס....של אחרים.