ההיסטוריה של הפוליטיקה - מלכי יהודה לקראת סוף הבית הראשון והקנאים לקראת חורבן בית שני לא העריכו נכון את הפוליטיקה העולמית של תקופתם
הנתון הזה התפרסם לאחר שד"ר שורק כתב את המאמר אבל הם מתאימים: כמעט כל ישראלי שני חושש מחורבן מדינת ישראל. כך עולה מסקר שערך מכון TNS עבור מוזיאון ארצות המקרא בירושלים לקראת ט' באב החל היום. מהסקר עולה כי 42 אחוזים מהישראלים חוששים כיום מחורבן המדינה, וכעשרה אחוזים מתוכם אפילו חוששים מכך מאוד.
בתשובה לשאלה מה האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל כיום, עולה כי הציבור הישראלי הכי חושש מתקיפה גרעינית (כ-28%), משנאת חינם בתוך ישראל (כ-22%) ומשחיתות בקרב מקבלי ההחלטות (כ-19%).
ממש ערב-ערב תשעה באב, כשאני, ואולי כמו רבים אחרים, מצטווה, נפשית אינטלקטואלית, לבוא חשבון נפש עם עצמי, לפחות, אבקש לפרוש כאן, בקצרה, את משנתי הסדורה בנידון.
אינני מבקש לבוא חשבון עם המתאבלים והצמים, אלא רק לשאול מדוע אווירת האבלות נכפית באילוץ על שכמותי.
אינני מבקש לבוא חשבון עם אלה המבקשים לכרוך את נפילת בית ראשון וחורבן בית שני דווקא בתאריך זה - ט' באב, ואפילו אם יום התענית הוא מדרבנן.
אינני מבקש לבוא חשבון עם אותם אלה המאמינים כי הגאולה בוא תבוא דווקא ביום זה, או עם אלה הדבקים ברעיון האפוקליפטי כי דווקא בתאריך זה עתיד להיוולד מלך המשיח.
אינני גם מבקש לבוא חשבון עם אלה המאמינים כי תענית ט' באב נהגה בתקופת בית שני ואף לאחר חורבן הבית, מכיוון שהדעות בנידון חלוקות.
אז מה מבקש אני? לבחון בקצרה על קצה המזלג את הרקע המשותף, ההיסטורי, שהביא לחורבן המשותף, שהביא לקביעת יום האבלות הנידון בלוח השנה אשר במקומותינו.
את שני האסונות לא גרמו ולא הביאו ה"רעים", קרי הבבלים מזה והרומאים מזה, אלא "כוחותינו". "כוחותינו" בעיקר. מדובר על שרשרת אירועים שהביאה להתפרצות מרידה כנגד השליטים ה"רעים" הללו. השוני בין מציתי אש המרדנות מקופל בהנהגה הירושלמית, המלכותית, קרי חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה מול האשורים וצדקיהו מול הבבלים. ומולם כתות קיצוניות, עממיות, משיחיסטיות, קטלניות ונקמניות, שהביאו לסחף המרידה נגד הרומאים.
יצויין, כי בשונה מהדעות המקובלות שהוטמעו בקרב הציבור היושב בציון מראשית התנועה הלאומית והמגמות הלאומיות-לאומניות מאז קום המדינה בזיקה לקדושת מדורת השבט, שהעלו על נס את מוטיב המרידה ואת אתוס צדקת הדרך ואת מיתוס ה"מעטים-מול-רבים" ו"העולם כולו נגדנו" ועוד כיוצא בזאת, כדי להצדיק, לרומם ולפאר תחנות היסטוריות בתולדות העם, מסתבר, לגבי שני האירועים - חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, לא זו בלבד שניתן היה למנוע אותם, אלא שהגורמים, הסיבות והנסיבות שהביאו לחורבן הכפול, היו חיבור של תפיסות גיאו-פוליטיות מעוותות מזה ופאנאטיזם דורסני מזה.
הן חזקיהו, יאשיהו וצדקיהו, לקו בעיוורון גאו-פוליטי של הערכה מעוותת לגבי הגורמים הפוליטיים השונים שפעלו באזור, ולכך נוכל לצרף הסתמכות אובססיבית על עזרת האל כתוצאה מאי-אילו רפורמות פולחניות,שאף להן היו מניעים אישיים, שיותר משנגעו במגלומניה ברורה.
אותם מניעים תשתיתיים הניעו את הקבוצות המרדניות, החל מהניסיונות הראשונים שלאחר התמוטטות בית חשמונאי והכלת השלטון הרומי ביהודה בהובלת צאצאים ממורמרים של בית חשמונאי ועד צמיחת הכתות האיזוטריות, המשיחיסטיות, שבוודאי טחו עיניהם מראות את המצב הגאו-פוליטי שבאזור ובעיקר את הפרשי הכוח האבסולוטיים בין הרומאים ליהודים.
לא, אינני מתעלם מהמצב הלא-קל ולעיתים הקשה מבחינה חברתית וכלכלית ששרר ביהודה מתקופת הנציבות השניה (44 לספ') ועד פרוץ המרד הגדול (66 לספ'), אלא שניתן היה בהחלט להתמודד עימו בצעדים מתונים ובהידברות עם הרומאים, ולא לנצלו כקרדום לחפור בו על מנת לסחוף כמה שיותר מיואשים ונזקקים על שטף גלי ההתלהבות המשיחיסטיים. ואולי רק לסבר את האוזן ואת העין, כדאי להזכיר כיצד אותן קבוצות קיצוניות לחמו בחימת זעם ואובססיה זו בזו, כאשר את ירושלים הקיפו כוחות המצור של טיטוס וכיצד הקבוצה הקנאית הסיקארית למשל שרפה את אוצרות המזון שהוכנו מראש בירושלים, רק כדי להגביר את טירוף הדעת והנפש ולכוונו מול הרומאים. ומעשים ממין אלה הביאו לתופעות נוראות של קניבליזם ואף בתוך המשפחה עצמה. ובשעה שכלו כל הקיצים התבצרו קבוצות קנאיות בתוך המקדש, שזו עברה חמורה ביותר, בכך משכו את הצבא הרומי ממש בסיום הבקעת חומות ירושלים והפריצה הרומאית המסיבית פנימה.
ובנימת המשך לעיוות שנוצר במהלך השנים בזיקה למאמר חז"ל – כי בית שני חרב מפני שהיתה בו שנאת חינם. טענו מולנו תמיד כי מדובר על העדר הקונצנזוס הוא שהביא את החורבן על עם ישראל, ולכך היו גם, בשעתו ואף עד ימינו אנו, מניעים פוליטיים גרידא, ואף להסביר כשלים צבאיים כאלו וכאחרים. שנאת החינם נהגה ראשית בין הקבוצות הקנאיות עצמן, ואף מתי? בעיצומו של המצור על ירושלים. ושנית – כלפי המתונים, שהם-הם שהבינו נכוחה את האסון הנורא שעתיד היה ליפול על ראשה של יהודה. הבינו, והם-הם שהואשמו במשת"פיות עם הרומאים. ואידך זיל גמור.
ובכן, לאור העובדות הללו, אתקשה להבין כיצד התקדש באתוס ובמיתוס היהודי, יום האבל הנידון, שמקורו, מעבר לבכי ולנהי, נעוץ בגורמים כה מפוקפקים.
עוד בנושא באתר הידען: