הידען - Hayadan

הכרעת הקורונה במדינה אחת אינה פיתרון – חייבים אסטרטגיה עולמית מתואמת

אתר המדע The Conversation ·

Summary: שיתוף פעולה גלובלי מחויב המציאות בוודאי כל עוד הוירוס קיים מדינה כלשהי, הוא יכול לחדור למדינה שכבר הצליחה להאט או אפילו למחוק אותו מאת נאדר חביבי, פרופ' לפרקטיקה בכלכלה של המזרח התיכון, אוניברסיטת ברנדיס. תרגום: חנה רוזנפלדר קובעי המדיניות במדינות שבהן יש התפרצויות חמורות של קורונה עושים כל שביכולתם להאט את ההתפשטות ולהשטיח את העקומה. אבל, נכון לעכשיו, אין הרבה תיאום עולמי, דבר שמעלה את הסיכון של גל שני של…

שיתוף פעולה גלובלי מחויב המציאות בוודאי כל עוד הוירוס קיים מדינה כלשהי, הוא יכול לחדור למדינה שכבר הצליחה להאט או אפילו למחוק אותו

מאת נאדר חביבי, פרופ' לפרקטיקה בכלכלה של המזרח התיכון, אוניברסיטת ברנדיס. תרגום: חנה רוזנפלדר

קובעי המדיניות במדינות שבהן יש התפרצויות חמורות של קורונה עושים כל שביכולתם להאט את ההתפשטות ולהשטיח את העקומה. אבל, נכון לעכשיו, אין הרבה תיאום עולמי, דבר שמעלה את הסיכון של גל שני של התפשטות גם אחרי שמדינות פרטיות מצליחות למגר את התקדמות הוירוס.
זו הדילמה שעומדת בפני סין ודרום קוריאה כעת. שתי המדינות הצליחו ככל הנראה להאט או לחסום את התקדמות ההתפשטות של קורונה, ומתחילים לחשוש מפני התפרצויות חדשות בשל נוסעים שמגיעים מארצות אחרות, כולל אזרחים שלהם שחוזרים הביתה.
במילים אחרות, כל עוד הוירוס קיים מדינה כלשהי, הוא יכול לחדור למדינה שכבר הצליח הלהאט או אפילו למחוק אותו.
בתור כלכלן, אני חושש שמאמצים למנוע גל שני של התפשטות יובילו מדינות להציב יותר מחסומים למסחר ותיירות בינלאומיים. צעד זה יגדיל ויאריך את הפגיעה הכלכלית.
לכן, אני מאמין שהפיתרון לטווח ארוך היעיל היחיד כנגד הקורונה הוא פיתרון עולמי – דבר שדורש תגובה מתואמת.

בלגן לא-מתואם

עשרות מדינות נוקטות במגוון צעדים חמורים כדי להילחם נגד התפשטות הקורונה, מריחוק חברתי ובידוד המוני למגבלות חמורות על תנועת אנשים וטובין.
אך, אין הרבה או אין בכלל תיאום , העיתוי משתנה והאופן החפלף של נקיטת בהגבלות מראים שאין שיתוף של תובנות ולקחים, וזה מקשה על הכרעת הוירוס. בנוסף, חוסר התיאום בין מדינות באשר להצבת מגבלות נסיעה גרר מתח דיפלומטי שיפגעו בקשרים , כגון כאשר ממשל טראמפ הפסיק טיסות מאירופה מבלי להתייעץ עם בעלי ברית ותיקים.
אפילו בחיפוש אחרי חיסון, יש מחסור חמור בתיאום בינלאומי,שהיה יכול להאיץ את התהליך. רוב המדינות נוקטים בגישה לאומית ולא שיתופית, דבר שיגביל את יעילותו של חיסון בהכרעת ממגפה, עם האפשרות שכל מדינה תעדיף את אזרחיה שלה על פני אחרים.
למרות שמאמצים אלו מאטים את התפשטות הקורונה במקומות מסוימים, ההתפשטות מתחזקת במקומות אחרים, כגון ארה"ב, אירופה ואירן , שזה מעיד שאינם מספיקים למחוק את האיום לגמרי. וזה אומר שמדינות מצליחות יצטרכו להרחיב מגבלות חמורות ויקרות על נסיעה בינלאומית – ואלו שהצליחו למנוע התפשטות, כמו רוסיה, יצטרכו לשמר את המגבלות הקימות. במקרה של רוסיה, סגירת הגבול לסין פגע אנושות במסחר.
במקרה שהרבה מדינות מטילות מגבלות בו-זמנית, כולם סובלים, וזה יגביר את המחיר הכלכלי הכבד של קורונה, בלי שניתן לראה את הסוף.

עבודה בצוותא
כעת, אני מאמין שהעולם צריך לשלב זרועות בשלוש דרכי מפתח:
1. להסכים על סגר כללי, עולמי, בכל המדינות, אפילו אלו שלא מושפעים קשות מהקורונה. ישנם מספר מדינות שכעת הטילו הסגרים המוניים , עם הצלחות שונות. הסגר כלל-עולמי מתואם יהיה יותר יעיל.
2. ארגון הבריאות העולמי WHO צריך להוביל מאמצים עולמיים לאתר חיסון וטיפולים לקורונה, שיבטיחו שאלו יהיו נגישים לכל. קבוצה זו יכולה להפיץ תוצאות מחקרים באופן מהיר ולתאם פעילויות כדי למנוע כפילויות. מתוך כך, הזמן הנדרש למציאת פיתרון פרמצבטי יקטן.
3. מגבלות בתיירות, נסיעות ומסחר בינלאומיים צריכים להיקבע בתיאום עם מדינות אחרות. במקום הגבלות לאומניות שיעדיפו מדינה אחת על חשבון אחרים, מחיר ההגבלות הנחוצות יתחלקו בין כל שותפי מסחר בצורה הוגנת שמעודדת כל ממשל להשתתף בצעדים הכלכליים הכואבים.

תיאום עולמי הצליח בעבר במשברים כמו זו הנוכחית. למשל, בשנת 2014, נשיא ארה"ב אובמה הוביל את המערכה הבינלאומית נגד וירוס האיבולה, שפגע במספר מדינות באפריקה. הנהגה אמריקאית שיחקה תפקיד מרכזי ביבוש ותיאום המערכה העולמית שבסופו של דבר חסם את המגפה.
זה סוג ההנהדה שהעולם זקוק לה עכישו. באופן מפתיע, הקריאה הכי חזקה לתיאום בינלאומי נגד קורונה מגיע מערב הסעודית, שמובילה כעת את הG20, קבוצת 20 המדינות עם הכלכלות החזקות, במקום ארה"ב , סין או האיחוד האירופי.

למרות שאין מחויבות כרגע להשתתף בפגישה וירטואלית זו, אני מקווה שמנהיגים פוליטיים של הכלכלות החזקות בעולם ייענו להזמנה. תגובה מתואמת למגפה הזו לא יכולה להגיע מוקדם מדי.

למאמר ב-The Conversation

באותו הנושא באתר הידען: