ההסטוריה של הדתות על רגל אחת
בראשית ברא האדם את אלוהים
בפתיח כבר אתוודה פעמיים ראשית - לא באתי להמציא את הגלגל מחדש, אלא להאיר איזושהי פינה אפילה בהקשר לדת ולאמונה. שנית –רשימה זו באה להשלים מאמר שכתבתי בהידען ושתאריכו 31 באוקטובר 2010 והנושא את הכותרת – "אמונה נא-נא. כך זה התחיל".
כמעט בכל ציביליזציה קדומה, פגאנית בוודאי, צרוב בתודעה העמוקה הצורך להישען על כוח מסתורי, עליון או תחתון, כדי להתמודד עם בעיות חסרות הבנה, לדורותיה כמובן, כמו זריחה ושקיעה, רעידת אדמה, התפרצות געשית, לידה ומוות, מידבור ומבול ועוד ממין אלה. תופעות אלה יצרו ללא ספק טראומות, אישיות וקיבוציות בקרב קדמונינו הארכאים. ובמקום שמתעוררת שאלה תימצא בוודאי התשובה – התלות בכוחות עליונים, והתשובה הכמעט ממוקדת נולדה בחברות קדומות, גם מבלי שהיה כל קשר גיאוגרפי או כרונולוגי ביניהן. תמיד נולד אותו "חכמולוג", שימציא את התשובה בהקשר האמונתי ויפיק מכך רווח אישי הוא וצאצאיו אחריו.
מול ציבור סטודנטים נוהג אני ל"המציא" סיטואציה כזו כדי לתהות על קנקנה של איתור אותה תשובה שלעיל לאותה בעיה אפופת המיסתורין והתעלומה. נאמר, שצץ לו אי-שם בעידן הפה-היסטורי, מנהיג מלידה אשר כינס סביבו את השבט ובפיו הודעה אפוקליפטית: "ציבור יקר, מחר לא תזרח השמש!", אמר ולא יסף ולא פירש. הציבור נרתע וחלחלה אחזתהו. או-אז הרגיע אותו "נביא זעם" ובפיו תקווה, באומרו כך: "חברים, הרגעו! בכוחי להביא להסרת תופעת הפחד. מצויה אי-שם דמות מסתורית האחראית לכל התופעה. יכול אני להשתדל וליצור קשר עימה כדילבקש ממנה להסיר את האיום, וזאת בתנאי שתאמינו בי ותפצו את הדמות דרכי במתנות שונות!". הציבור, איך לא, נענה לבקשתו, ממש כמו ביקור גובה פוטנציאלי של דמי חסות בעסק מסויים, ול"הפתעת" כולם למחרת זרחה השמש. אותו אירוע יכול היה להתרחש גם בהקשר לליקוי חמה או לבנה, you name it.
קו אולי פתלתל אך הגיוני מחבר בין קורות רובינזון קרוזו על האי הבודד והסרט בו מגלם השחקן טום הנקס את דמותו של סגן נשיא חברת התקשורת "פדקס", שמטוסו התרסק בסמוך לאי בודד, ושגיבורנו יצר דמות של אל בעזרת כדור בלוני ומוט עץ, לו סגד ובו האמין וכך הפיג את תחושת הבדידות שפקדה אותו בסימן של העדר מוצא.
זו גם הנוסחה להמצאת אמונות ולפיתוח דתות לאורך ההיסטוריה, ובמידה רבה גם בעצם ימינו אנו וגם בתוככי קווי גבולותינו. ציבור המתקשה להאחז ברציונל מוצא עצמו קבור, תרתי-משמע, בתוך ביצות אמונתיות, תובעניות וטובעניות, ואזוק למוצא פיותיהם של חכמי דת למיניהם. קל-וחומר בעידנים המאוד קדומים, כשהפרט היה אפוף במעגלי תעלומה ורק ציפה למאן דהוא שיחלצו משם, והשאר היסטוריה.
הנה לנו ההתשתית ההגיונית, ההיסטורית, של היווצרות דתות ואמונות, בנוסח של "בראשית ברא האדם את אלוהים". ואם כך, ברור כמעט ללא כל צל של ספק, כי האל שנוצר, שנברא בידי אדם, תהיה דמותו וצלמו כאלה של האדם, ומתוך אמונת הממציא ותקוותו, כי ניתן להפוך את היוצרות, מתוך כוונה ברורה, ולטעון, ומדוע לא, כי האל יצר את האדם בדמותו ובצלמו.
לא בכדי איפוא, שהדמויות האלוהיות בכל דת קרובות מאוד בצלמן ובדמותן לדמותו ולצלמו של האדם. יש כאן בתהליך ההאנשה רצון לקדש מחד את מעמד האל ומאידך להגביה את ערכו של האדם ואף לאפשר לו את המחשבה שהאל כמותו..
ובכל מקרה בל נשכח כי את התנ"ך כתבו בני אדם – וליתר דיוק חונטה כוהנית, דעתנית, דויטרונומיסטית, שהיו לה את כל הסיבות שבעולם לעצב את הנוסח המקראי על פי תפיסת עולמה.
בראשית היצירה המקראית, שידוע וברור כי היא נכתבה מאות רבות של שנים לאחר תיארוך אירועיה ומפרי עמלם של הכוהנים, נמסר בהדגשה כי "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ... ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו. זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית, א' 27-26). ראוי לציין כי עולה מכאן סתירה קרדינלית בין בריאת הזכר והנקבה בפרק זה, כשבפרק הבא מסופר על בריאת האשה מתוך גופו/צלעו של האדם, ועוד זאת לדעת, כי מתוך כך האיש והאשה שווים הם בקדושתם, אלא שזו כבר אופרה אחרת.
בכל מקרה, גם בבראשית ג' 5-3, אנו קוראים כי "זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלוהים אדם. בדמות אלוהים עשה אותו. זכר ונקבה בראם ... ויהי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת".
חרף חיפושי המייגעים אחר פירוש אחר מאשר סמליות ההפשטה והרוחניות האימננטית, הן בקרב פרשני העידן הקדום והן בקרב פרשנים בני זמננו, והעליתי חרס בידי, למעט ההסתמכות על פרשנותו של רש"י, בן המאה העשירית לספ' באיל-דה-פראנס של עיר-האורות לעתיד (וכמה שזה סימבולי) הטוען, בפסאודו-כפירה, לכאורה כמובן, כי ב"צלמו של אל" משמעו בתבנית האל, ממש כתבנית של מטבע האל ודיוקן האל. וזה לכשעצמו מדהים, הן בתעוזתו מחד, והן בהתעלמות ציבור המאמינים לפרשנותו מאידך לאורך שבילי ההיסטוריה. בספרות חז"ל הקדומה היטב לדורו של רש"י, היינו במאות שניה-רביעית לספ', נטען כי ענין הצלמיות מבטאת תכונות חברתיות מועדפות ואיכות התנהגויות בין בני האדם, כלומר מדובר בפרשנות מופשטת לחלוטין. הרמב"ם, בן המאה ה-13, סבר כי "בצלם אל" משמעו להיות בעל תבונה מופשטת, והמלה "דמות" אינה מלמדת אלא על דימיון מופשט. ואחריו החרו-החזיקו הרמב"ן והדורות הבאים עד ימינו אנו, ואפילו הפילוסוף המעניין והדי מקורי, ובלי ספק האמיץ במחשבותיו, פרופ' ישעיהו לייבוביץ, כשל, לטעמי, בהדגישו את נושא הצלמיות בהקשר המופשט.
ואולי נלך למקרא ונבדוק את ההקשרים של הביטוי "דמות", ולהלן כמה דוגמאות: "וישלח המלך אחז אל אוריה הכוהן את דמות המזבח ואת תבניתו" (מלכים ב' טז 10); "ומתוכה דמות ארבע חיות" (ישעיהו מ' 18); "זה מראיהן – דמות אדם להנה" (יחזקאל א' 5); "כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו" (יחזקאל א' 26) ועוד. לפנינו ללא ספק שיוך פיזי ולא וירטואלי ומופשט למילה דמות.
זאת ועוד, יחזקאל עצמו כמו מחזיר אותנו לספר בראשית, לבריאת האדם בצלם אל ובדמותו, אלא בכיוון הפוך – מן האדם לאל, והוא מציירבחזונו המפורסם את האל כדמות אדם, כמראה אדם. פשוט מדהים ומעניין.
והנה דבר "כפירה" – אם דמות וצלם הם ביטויים מופשטים, הרי אנו כולנו אמורים היינו להיות מין תבונה ללא גוף, ללא איברים.
בכל אופן אהיה בעניין זה "רשע מדאורייתא" אם אזרום בקו הרבני המפשיט והמפשט בהקשר לדיבר הראשון. ועל כך מיד. אך בינתיים אדגיש כי בהידמות מוצנעת לזאטוט ההאנס-כריסטיאן-אנדרסני, שזעק במלוא גרון: "המלך עירום!", ולומר כי "בצלם אל" אינו אלא בתבנית הפיזיולוגית-אורגנית-ויזואלית של אדם.
ובכן, אם בני האדם נבראו בצלם אל, הרי שלאל ישנה צורה ודמות, מה שעולה בכל אמונה של ציביליזציה קדומה כדבר טבעי ומובן מאליו. ואם "בראשית ברא האדם את אלוהים", הרי שממילא ישנה זהות גופנית-ויזואלית בין האדם לבין האל.
וספר בראשית מדגיש בהמשך (בראשית ט' 6): "שופך דם האדם, דמו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מעבר לרעיון העיוועים של עין-תחת-עין, הפסול מכל פסול, יוצא מהוראה נוקבת זו שרצח אדם משול לרצח אל, רצח פיזי של מי שנברא בצלם אל, ודי לחכימא ברמיזא.
מעניין איפוא כיצד נולדה ההפשטה האלוהית המאפיינת כל-כך את היהדות לצד האמונה המונותאיסטית, שגם היא, אגב, די מוטלת בספק, ולפחות בעייתית בהקשר הרעיוני מזה והכרונולוגי מזה. ומשעה שנולדה כיצד הוסברו לציבור הפסוקים שלמעלה המצביעים קטגורית על האנשה אלוהית.
זאת ועוד, כיצד מתיישבים פסוקים אלה עם הדיבר הראשון: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" (שמות כ' 3)?
... שהרי הדברות כולם, דמוויי הלכה וחוק, כמקובל בכל חברה שהיא, מבקשים לעשות גדר וסייג למנהגים מקובלים ולאורחות חיים הנהוגים בכל חברה. כלומר מדובר פה על מלחמה בפגאניזם ולמעשה בכל הדבקות והתמסרות לאל אחר. ומי יברא ויעשה את האל האחר? האדם כמובן! וזה מיד מחבר אותנו עם הרישא – בראשית ברא האדם את אלוהים.
זאת ועוד, בהנחה אמונתית דאז, שאלוהים הוא כל-יכול, עולה השאלה מדוע הוא פוחד וירא להידחות מול אל אחר, אלא אם כן האדם הוא-הוא שבראו! ואף נרמז בטקסט עצמו – "לא יהיה לך ..." בהנחה ש"יהיה" מתחבר ל"עשה" ואכן בהמשך הסמוך נאמר כי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתוה להם ולא תעבדם, כי אנוכי יהוה אלוהיך, אל קנא, פוקד עוון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעי לשונאי" (שם, 5-4).
וכעת ל"רשע מדאורייתא". אם נצא מנקודת מוצא שאכן הפרשנות המקובלת לגבי "בצלמו ובדמותו" היינו – המופשטת ולא הפיזית, אז מדוע לא נוכל לפרש ולפרשן את הוראת הדיבר הראשון, בהמשכו – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה ..." (שמות כ' 4), כהוראה מופשטת –לא פסל ותמונה ממש אלא דבר-מה אימננטי, בלתי-מוחשי בהגדרה ובמימוש. האם לכך יסכימו הפרשנים האמונתיים? בוודאי שלא.
כבר הדגשנו כי מכלל לאו אנו למדים על הן. כלומר ההוראות בעשרת הדברות מבקשות לבנות גדר וסייג, כגון בתחומי גניבה, רצח, ניאוף ו...קידוש פסלי עץ ואבן. כלומר שעם ישראל היה יתר פגאני ממונותאיסטי, ועל כך למדים אפילו משלהי הבית הראשון, כאשר מלכים רפורמטורים כגון חזקיהו ויאשיהו בקשו למרכז את הפולחן ונכשלו היטב. מה שמצביע על תהליכים וזרמים פגאניים הרבה יותר מאשר מונותאיסטים.
ולסגירת המעגל בו פתחנו את המאמר הנוכחי נדגיש כי בל נשכח שוב-ושוב, לפחות מנקודת המוצא האמפירית, כי הכל נכתב בידי אדם, בידי שושלות הכוהנים לדורותיהם, ולהם היה בהחלט מה להפסיד ובעיקר בירושלים סביב המקדש אם יגביר הציבור להסב את פניו מעבודת האל היחיד לפגאניזם. והם-הם ידעו בוודאי כי "בראשית ברא האדם את אלוהים" – בראשית פרק א' על-פי נוסחת בעל המאמר, ואם אקח את הציטטה מיחזקאל כתנא דמסייע הרי האדם ברא את האל כדמותו, כתבניתו – כדמות אדם וכתבנית אדם..