עם הספקנים - האמוניסטיים, הדבקים באמונתם, אין לי כל ויכוח, שהרי אני והם כמותנו כקווים המקבילים. עם ה"מאמינים" ב"תורתי" אמשיך ואפתח את התיאוריה הבאה. עם זאת אשמח לצרף לחוג כל מי שייאות ל"הציץ" ול"היפגע".
בספר בראשית אשר "נכתב" ברוחי נאמר מפורש – "בראשית ברא האדם את אלוהים".
היתכן? ובכן, כל הדתות והאמונות בעולם הקדום נולדו והתפתחו על רקע תופעות ונסיבות שונות, שהדומיננטית שבהן, ומה שמתאשר על ידי המחקרים האנתרופולוגיים, היתה העדר תשובות מספיקות ומספקות לשאלות קרדינליות ומגה-מהותיות כגון: יום ולילה, גאות ושפל, התפרצות געשית, ליקוי חמה וירח ובעיקר ובפרט – לידה ומוות.
מטבע הדברים, שהרי ריק לא קיים בטבע, ואת המענה לשאלות אלה מצאו קבוצות של בני אדם ולא אלים או ייצורי-על שהם, היה מאן-דהוא, פיקח ותחמן, שיצר נוכח הבריות את תופעת העל/אל-טבעיות, היינו – הכל מן האל. הלה גם פיתח את הרעיון הריטואלי, הפולחני, שהוא-הוא עומד במרכזו. היינו – ספקו לי את הקרבנות הראויים ואתן לכם תשובות ראויות ואפילו אשנה עבורכם את סדרי בראשית.
עם הספקנים - האמוניסטיים, הדבקים באמונתם, אין לי כל ויכוח, שהרי אני והם כמותנו כקווים המקבילים. עם ה"מאמינים" ב"תורתי" אמשיך ואפתח את התיאוריה הבאה. עם זאת אשמח לצרף לחוג כל מי שייאות ל"הציץ" ול"היפגע".
המרכז הפולחני היהוויסטי ואף הקדם-יהוויסטי שרת ללא ספק את מהלכי ההנהגה של הציבור. זה בולט במיוחד מימיו של משה, דרך ההליכה במדבר, הכניסה לכנען, ההנהגה של יהושע ותופעת מיגוון המרכזים הפולחניים, כמו זה שבשילה, שם פעל עלי בזמנו ולאחריו שמואל, ממליך המלכים הראשוניים.
בימי דויד חל מפנה דרמטי במהות המרכזים הללו, כאשר שאיפתו של מנהיג זה היתה לרכז את הפולחן בירושלים על ידי התוכנית לבניית המקדש. המקדש אינו עוד מרכז פולחני נוסף, אם כי גדול ומפואר, הוא אמור היה להיות היחיד, הלבדי. לבניית המקדש התלוו שני יעדים מרכזיים השלובים אלו באלו – הנהגה וכוח כלכלי. החיבור בין המרכז הפולחני ועיר דויד חיזק ביותר את ההנהגה, בשונה מימיו של המלך שאול – מחוסר המרכז הפולחני – במישור הפוליטי, וסיפק לבית המלוכה אוצר בלום של כספים.
ולדויד היה בהחלט על מה לסמוך, ומה מקודש יותק מאשר ההיתלות על הלכות המדבר (שמן הסתם נכתבו מאוחר יותר), ששם אנו קוראים: "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם, זהב וכסף ונחושת ... אבני שוהם ואבני מלואים לאפוד ולחושן" (שמות כה 8-1).
עוד טרם בניית המקדש לראשונה נזכר ארון יהוה בשבי הפלישתים ועימו כלי זהב, והנה לכם הזיקה בין הפולחן לאוצרות.
ושימו לב לתהליך הבא: נציגי כל השבטים ממליכים את דויד בחברון, הוא משתלט על מצודת ציון והופכה לעיר דויד, "וילך דויד הלוך וגדול, ויהוה אלוהי צבאות עימו" (שמו"ב ה' 9), נבנה ארמון המלך מאבן ומארזי הלבנון, הפלישתים מובסים, ארון יהוה מועלה מבית אבינדב כשדויד רוקד, שר ומכרכר לפניו, הארון מתמקם סופית בעיר דויד, דויד מעלה עולות ושלמים לפני יהוה ולבסוף מברך את העם בסיום הברכה מחלק דויד לכל העם, נשים, גברים וילדים, "חלת לחם אחת, ואשפר אחד ואשישה אחת" (שם, ו' 19).
אין כאן עדיין מקדש, אך תשתית למקדש אכן קיימת. דויד בשונה מקודמו, מנכס לעצמו את השליטה על הפולחן, כי השולט בפולחן שולט בעם, ואף "שוחד בחירות" קיים שם, והמתבטא בחלוקת אוכל ומעדנים לעם. דויד מנהל מלחמות, דויד בונה ארמון ועוד בעירו, והוא מחלק מתנות לעם. מניין הכסף? ניחוש פרוע?! הרי הסמיכות בין המפעלים לבין יריית אבן הפינה למקדש הינה הרבה יותר מאשר מקריות סתמית.
הצעד הבא: התנבאות נתן הנביא, שמפיו בא דבר האלוהים לדויד: "האתה תבנה לי בית לשבתי" (שם ז' 5) בבחינת שאלה רטורית, כשהנימוק למסירת מבצע בניית המקדש ליוצא חלציו (שלמה) אינו ברור. בכל מקרה דויד מתנחם בכך כי מביתו יצא בונה המקדש, והבית ייקרא בשם בית דויד. בהנחה כופרנית כי גם לפני שחרב המקדש ניתנה נבואה לשוטים בלבד, נראה כי התנבאותו של נתן אינה אלא מוזמנת, אם במישרין או בעקיפין, והשליטה בתיבת האוצר הלא-אבודה מובטחת לדויד. באחד הפסוקים הבאים מסתבר כי הכהונה, זו המופקדת על העבודה בבית המקדש, אינה אלא פקידות הסרה למשמעתו ולמרותו של דויד, ובמקרה זה מדובר על צדוק בן אחיטוב ואחימלך בן אביתר ככוהני גדולים.
"הפלא-ופלא", מיד לאחר ניכוס הקדם-מקדש מנהל דויד מלחמות רבות, והכסף מניין? ניחוש פרוע?! נכון שכל ניצחון, בהנחה שמדובר על שרשרת של הצלחות, הזין את הקרב הבא, אך בכל אופן?!
ובחזרה לנתן, יטענו הספקנים כדלקמן: הרי נבואת השכול שמנחית נתן דרך דברי יהוה לדויד, כי הבן שיוולד לדויד ולבת שבע מות יומת משום שנישואי אביו היו בחטא. ואם כן, כיצד אנוכי טוען שהנבואה הקודמת של נתן הינה מגוייסת לטובת דויד וביתו. ובכן לאו קשיא: הבן הנוסף להתייחדות בין דויד לבת שבע, קרי שלמה, לא נפגע מאיזושהי קללה, למרות שבת שבע נשארה אותה בת שבע, בהריון הקודם כבהריון הנוכחי. שלמה מיד התכנה בשם ידידיה – "בעבור יהוה" כדברי הכתוב (שם יב, 25).
המעבר המקודש ממלכות דויד למלכות שלמה לא יכול היה להתגשם ללא מעורבות דומיננטית של צדוק כוהן הראש.
חירם מלך צור שולח לשלמה עצי ארזים ועצי ברושים לרוב לצורכי הבניה ושלמה משלם לו בעשרים אלף כור חיטים ועשרים כור שמן כתית מדי שנה בשנה. ומניין הכסף? ניחוש פרוע?!
עם תום בניית המקדש פונה יהוה במישרין ומדבר עם שלמה. הוא מזהיר אותו כי אם לא ילך המלך בחוקי האל ובמצוותיו לא יזנח האל את העם ולהיפך. אמירה זו, שכנראה התבשלה על ידי יחצ"ניו של שלמה, נועדה להעמיד את שלמה לא רק כמלך אלא כצינור הקשר היחיד בין האל לבין הציבור. כדאי לשים לב, אגב, כי במקדשו של שלמה היו פסלי כרובים, היינו ייצורים מיתולוגיים מפלצתיים, וכן פסלי אריות ופרים וכיצד זה מתיישב עם עשרת הדיברות? רק אלוהים יודע!
מיד אחר כך נושא שלמה תפילה לאל ומונה אחת לאחת את סגולותיו ואת מגה-מעלותיו, ועולה השאלה – האם קודם לכן חלוש ורפה היה כוחו של יהוה, ורק בניית מבנה מאבן ומעץ הפכוהו לעצום ובעל מעלות ממין אלה?! שלמה מדבר בתפילתו על סגולות האל, אך יותר מבעקיפין, קרי במישרין, הוא מהלל את המקדש, כגון – חטאתם, התפללו לאל דרך המקדש וסלח לכם; ניגפתם במלחמה, התחננו לאל רך המקדש ומחל לכם והביא לכם את הניצחון; בשנות בצורת ורעב שאו כפיכם אל יהוה והביא על האדמה מטרי ברכה. כנ"ל לגבי רעב, חולי, מכות שונות ועוד. בתום תפילתו מברך שלמה את כל העם, שהרי בניית המקדש הפכה אותו למקודש, לנושא דבר יהוה. בתום נשיאת הברכות מקריב שלמה לא פחות ולא יותר מעשרים ושניים אלף בקר ומאה ועשרים אלף צאן. ומניין כיסוי ההוצאות? – ניחוש פרוע! לאחר מכן, בסיום אירועי החג המיוחד ניגש העם לברך את שלמה ושב לאהליו שמח וטוב לב.
מעבר לתמימות המקודשת שאפפה את האירוע נראה כי שלמה הפך את המקדש למוסד הנטוע בלב העם, הכרחי לניהול חייו התקינים ולמעשה להישרדותו. ובמלים אחרות – לא תתרמו למקדש, לא תתקיימו, וזו אכן תופעה ייחודית בעולם הקדום, שאין דומה לה לא בממלכת מצרים, לא במסופוטמיה ולא בעממי המדבר. שלמה הופך את המקדש לאבן שואבת לכל כסף ותרומה, ולא בכדי פותח הפרק הבא את דריו בפסוק זה: "ויהי ככלות שלמה לבנות את בית יהוה ואת בית המלך ואת כל חשק שלמה אשר חפץ לעשות" (מל"א י 1).
ואם לא די בתפילת שלמה ובברכתו, ממשיך הפרק הנוכחי בדברי האל, וזו הפעם השניה שיהוה נגלה אל שלמה ומדבר אליו, והפעם בטון תקיף ובוטה, בנוסח של: ואם לא תשמרו את מצוותי וחוקותי, "והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם ואת הבית אשר הקדשתי לשמי (קרי בית המקדש) אשלח מעל פני והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים" (שם, 8-7). נו, ומה אתם חשבים, האם לאחר תביעות דורסניות ואפוקליפטיות אלה, לא יפתח העם את כיסו וחריטו וישלשל למקדש (לשלמה) את "ליטרת הבשר" טבין ותקילין.
נו, ולא פלא הוא ששלמה מתגלה בהמשך הפרק, ומכאן ולהבא כבעל נכסים לרוב, כגון "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב" (שם 14), ועוד זאת "ויאסוף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים, וינחם בערי הרכב ועם המלך בירושלים" (שם 26). אז מה – יגידו הפסקנים – ולמלכי מצרים או מסופוטמיה לא נצבר עושר רב ממסים ומפעילויות כלכליות?! אכן, אך כשמדובר על ממלכה קטנה כגודלה של יהודה ולמרות הממדים המוגזמים מאוד של הידיעות המקראיות, קשה להתעלם מצינור העושר הכלכלי ששמו המקדש.
וכיצד נבחין כי העושר העבירו על דעתו ועל דתו? בקלי-קלות: המקרא עצמו מציין את אהבתו הרבה של שלמה לנשים נוכריות – 700 ובנוסף 300 פילגשים, ועוד "וילך שלמה אחרי עשתורת אלוהי צידונים ואחרי מילכום שיקוץ עמונים ... אז יבנה שלמה במה לכמוש שיקוץ מואב בהר אשר על פני ירושלים ולמולך שיקוץ בני עמון, וכן עשה לכל נשיו הנוכריות מקטירות ומזבחות לאלוהיהן" (שם יא 8-7). ציפינו לעונש האל? נכון, אך רק לבניו של שלמה. שלמה אינו יכול לוותר על עושרו ועוצמתו, וזה לא כל כך מסתדר עם ציוויו הנ"ל של יהוה, כי מרגע שיחטא שלמה ייהרס המקדש ויישום. לאלוהים פתרונים.
במות שלמה מתפצלת הממלכה בין רחבעם (יהודה) וירבעם (ישראל). ומה עושה ירבעם? נכון. הוא מקים ומכונן שני מקדשים (מזבחות) – האחד בבית אל והשני בדן, ולכל אחד עגל זהב. לפנינו תשתית לעומתית מול המקדש בירושלים כדי לשאוב דרכה כספים לכיסוי הוצאות בית המלוכה.
בשנתו החמישית של רחבעם מלך יהודה עלה ממצרים המלך שישק ותקף את ירושלים, ומה עושה המלך? מוציא כספים רבים מאוצרותיו ומאוצרות המקדש כדי לממן את ההוצאות הצבאיות הנדרשות. בדומה לו עושה אסא המלך, נכדו של רחבעם – מוציא את אוצרות יהוה ומוסרם לבן הדד הארמי על מנת שיביא לסיכול תוכניותיו התוקפניות של בעשא מלך ישראל כלפיו.
ריטואל כזה חוזר על עצמו לאורך תקופת בית ראשון. גם לאחר חורבן ממלכת שומרון-ישראל בידי האשורים והיוותרות ממלכת יהודה לבדה לא השתנתה התמונה דלעיל. חזקיהו המלך שמותקף על ידי סנחריב האשורי מרוקן בפעם המי-יודע-כמה את אוצרות בית האלוהים כדי למוסרם לאשורים ולקנות בכך עוד תקופה זמנית של שקט.
פרשה מאוד מאלפת קשורה באישיותו ובמפעליו של יאשיהו מלך יהודה. הלה, בשנת השמונה עשרה למלכו (622 לפנה"ס) מורה לכוהן הגדול לצבור את "הכסף המובא בית יהוה אשר אספו שומרי הסף מאת העם" (מל"ב כב 4) על מנת לבצע בדק בית במקדש ורפורמה יהוויסטית כוללת ביהודה, אך גם לגייס צבא רב על מנת לעצור את פרעה נכה שהצפין כדי ללחום באשורים. יורשיו, עד חורבן הבית הראשון הרבו לפרוץ את קופת המקדש ולהעביר ממנו כסף וזהב לפרעה ולאחריו למלכי בבל.
הגזמה או לא?! גם אם האמת היא גרעינית הרי החבית-שללא-תחתית, קרי אוצר המקדש, הזינה כל העת אוצרות, פרי תרומות העם.
המקדש היה, איפוא, מרכז אדיר לשאיבת כספים מן האוכלוסיה היהודית, מה שהפך את המלכים לאדוני האוצר והקנה להם עוצמה פוליטית, שלא לדבר על עוצמה כלכלית. בנסיבות אלה לא נתפלא שהם חטאו בסטיה מטוהר המידות, שהרי הכוח משחית.
עוד בנושא באתר הידען