אני בת 83. וכשאני מתבוננת בעברי, בניסוי שהקדשתי לו שלושה רבעים מחיי, מחשבתי נודדת לפעמים לסיפורו הקלאסי של אנטואן דה סנט-אקזופרי, "הנסיך הקטן" ולהזהרתו של השועל את הנסיך כי "לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו". [תרגום: אריה לרנר, עם עובד 1971]
כך נעשיתי גם אני ערבה לשלומם של אותם שועלים זמן קצר אחרי שהכרתי את מורי וחברי דימיטרי בלייב ב-1958. הייתי בסוף לימודי באוניברסיטת מוסקבה כששמעתי שבלייב נוסע לנובוסיבירסק כדי להצטרף למכון חדש לחקר התא ולגנטיקה, ושהוא מחפש סטודנטים שישתתפו בניסוי בביות של בעלי חיים שהוא עמד לפתוח בו.
בפגישתי הראשונה עם בלייב, הופתעתי שהוא התייחס אלי כאל שווה, ואני סטודנטית לתואר ראשון בסך הכול. הוא הסביר את הרעיון הבסיסי של הניסוי, לחקור את תהליך הביות בקצב מואץ: "אני רוצה לעשות כלב משועל," הוא אמר. דור אחרי דור, אנחנו נרבה באופן בררני רק את השועלים שיחסיהם עם בני האדם יהיו החיוביים ביותר. אם התהליך יפעל כפי שאנחנו משערים, הביות, הדומה אולי לתמורה שחלה בזאבים שהיו לכלבים, ייפרס לנגד עינינו.
כשיצאתי ממשרדו של בלייב, כבר רציתי להשתתף, השתתפות שהייתה כרוכה במעבר לנובוסיבירסק, העיר הגדולה בסיביר. התרגשתי מן המחשבה שאהיה חלק מן הדור הראשון של החוקרים באַקַדֶמגוֹרוֹדוֹק, "עיר המדע" החדשה שהוקמה בנובוסיבירסק ושבה התעתד לשכון המכון החדש, ומן המחשבה שאעבוד לצד אדם שחשתי שהוא הוגה מהפכני. עד מהרה יצאנו, בעלי, בתי התינוקת ואני, ממוסקבה מזרחה בנסיעת רכבת ארוכה.
השערתו של בלייב בדבר ביות בעלי חיים הייתה רדיקלית ובה בעת פשוטה. הוא הגיע למסקנה שהמאפיין המשותף לכל בעלי החיים המבויתים הוא מזגם הנוח. לכן, מבחינה אבולוציונית, אבותינו הניעו את תהליך הביות על ידי העדפת הפרטים הפחות אגרסיביים ואלה שפחות פחדו מבני האדם. נוחות המזג, או הנטייה להתביית, הייתה הסוד לעבודה עם בעלי חיים ולטיפוח תכונות רצויות. הכלבים, הפרות, הסוסים, העזים, הכבשים והחתולים שלנו היו צריכים להיות צייתנים ונוחים בין שביקשנו את הגנתם, חלבם, בשרם, חברתם או כל מוצר או תכונה אחרת.
יתר על כן, בלייב סבר שרוב התכונות האחרות שמאפיינות חיות בית ומשק רבות, מה שמכונה היום סינדרום הביות: זנב מעוגל, אוזניים שמוטות, פרווה מגוונת, שמירה על תווי פנים ילדותיים (עגלגלות וחוטם לא חד) גם בבגרות, ותלות מעטה באופן יחסי ברבייה עונתית קשיחה, נוצרו בגלל בחירתם של בעלי החיים הנוחים ביותר. וכך, דור אחרי דור, בהדרכתו של בלייב אבל עם לא מעט עצמאות בענייני הניסוי היום־יומיים, הרביתי באופן בררני רק את השועלים נוחי המזג ביותר שבחרתי מתוך קבוצה התחלתית של שועלים שהבאנו מחוות לייצור פרוות ברחבי ברית המועצות.
הכר את העילית
בכל שנה עשיתי בדיקות ראשוניות למאות שועלים בהליך קבוע שפיתחנו. בכפפות מגן שעוביין חמישה סנטימטרים, התקרבתי לכל שועל בכלובו, עמדתי על יד הכלוב הסגור, פתחתי את דלת הכלוב והנחתי בו מקל. דירגתי את תגובת השועל לפי סולם שבו הפרטים הרגועים ביותר קיבלו את הציון הכללי הגבוה ביותר.
בשנה הראשונה, כמעט כל השועלים נראו פחות כמו כלבים ויותר כמו דרקונים נושפי אש: הם היו תוקפניים מאוד כשהתקרבתי וכששמתי את המקל בכלוב. אני בטוחה שגם השועלים שקיבלו את הדירוגים הנמוכים השתוקקו לתלוש את ידי בשיניהם. שועלים אחרים שקיבלו ציון נמוך היו אלה שנסוגו בפחד לקצה הכלוב. אבל היו אחדים ששמרו על קור רוח בכל המבחן. הם צפו, אבל לא הגיבו, לא כך ולא כך. פרטים אלה נבחרו להזדווג ולהוליד את הדור הבא. ניהלתי מעקב מפורט אחר כל שלב בהתפתחות השועלים מרגע שהומלטו ועד לבגרותם. נזהרנו מאוד מרביית־שארים שהייתה עלולה להתרחש בשל הכלאה בין קרובי משפחה. קיווינו להימנע כך מן ההשפעות הגנטיות השליליות של רביית השארים שהיו עלולות לשבש את הניסוי.
בדורות הראשונים, אפילו השועלים השלווים לא היו חברותיים במיוחד כלפי בני אדם. היה נראה שהם סובלניים לנוכחות בני אדם אבל אינם נהנים מכך. אבל בדור הרביעי והחמישי כבר ראיתי רמזים לבאות: גורים שרק למדו ללכת נענעו את זנבם בציפייה כשהתקרבתי. ואז הגיע הדור השישי.
כמו שכתבנו, עמיתי ואני בכתב העת Bioessays ב-2009, "בדור השישי, הופיעו גורים שהיו להוטים אחר מגע עם בני אדם, לא רק בקשקושי זנב, אלא גם ביבבות, ביללות ובליקוקים, בדומה לכלבים." הופעתו של מקבץ ההתנהגויות הזה הייתה מרשימה כל כך עד שכינינו את בעלי החיים האלה "העילית". השועלים הקטנים האלה אפילו הרימו את ראשם כשקראו בשמם. היה נדמה שהם "משתוקקים לחברת בני אדם," כמו שציינו בפרק שתרמנו ב-2012 למהדורה השנייה של הספר הגנטיקה של הכלב. הגורים נוחי המזג האלה הגיבו לצלילים יומיים מוקדם מן הרגיל אצל שועלים ופקחו את עיניהם יום אחד מוקדם יותר, כמעט כאילו התכוננו להתחיל ביחסיהם עם בני האדם בהקדם האפשרי.
בני העילית הקסימו כל אדם שפגש בהם, קשוח ככל שיהיה. ערב אחד, אחרי שאנשי הצוות סיימו את מלאכתם, הביא בלייב למתחם הניסוי את גנרל לוקוב, שהיה קצין צבא מפורסם. לוקוב היה איש בעל גינונים רשמיים שזוועות המלחמה הקשיחו אותו. אבל כשפתחתי את הכלוב של אחת מנקבות העילית והיא קיפצה אלי ונשכבה לידי, התמוסס מעטה המכובדות של הגנרל. בארשת תדהמה, הוא התקרב לשועלה, כרע ברך וליטף את ראשה ליטוף ממושך.
רק 2% משועלי הדור השישי הזה נמנו על העילית, אבל שיעורם עלה בכל דור. היום הוא עומד על כ-70%.
השתלות עוברים
בלייב ואני גנטיקאים בהכשרתנו, וכל ניסוי בביות הוא מחקר בגנטיקה אבולוציונית. היה עלינו לוודא שלשינויים שראינו בשועלים המבויתים יש שורש גנטי. על כן פיתחנו מבחן הכרוך בשועלים נוחי מזג וגם בשועלים מקבוצה אחרת שבודדנו בניסוי: פרטים שנבחרו בגלל תוקפנותם לבני אדם. דורות של השבחה יצרו שועל שראינו בו כעין סרברוס, אותו כלב רב־ראשים השומר על שערי השאול במתולוגיה היוונית. הם היו שועלים מרושעים.
הרעיון היה להעביר עוברים מאימהות נוחות להשתילם ברחמן של נקבות תוקפניות, ולהפך. אם הגורים הצעירים יתנהגו כמו אמם הביולוגית ולא כמו הפונדקאית, נדע לבטח שהמזג הטוב והתוקפנות גנטיים ביסודם.
בכל השתלה משתתפות שתי נקבות, אחת נוחת מזג ואחת תוקפנית, שתיהן בערך בסוף השבוע הראשון להריונן. אחרי הרדמת שתי הנקבות, חתכתי בבטן התחתונה של אחת מהן ומצאתי את הרחם ואת שתי החצוצרות, שבכל אחת מהן היו עוברים מושרשים. לאחר מכן הוצאתי את העוברים מאחת החצוצרות של הנקבה התורמת והנחתי אותו בזהירות בתמיסה מזינה. אחר כך חזרתי על הניתוח והסרתי את העוברים מחצוצרה אחת של הנקבה הקולטת, אבל הפעם החלפתי אותם באלו של התורמת. בכמה מן ההשתלות, התורמת הייתה נוחת מזג והקולטת תוקפנית, ובכמה להפך.
כעבור שבעה שבועות נולדו הגורים. אבל איך נדע מי מן הגורים בשֶגֶר הוא צאצא גנטי של האם ומי הושתלו? השועלים עצמם הם שסייעו בכך: צבע הפרווה הוא תכונה גנטית אצלם, כך שבעזרת רישום מדוקדק של צבעי הפרווה של ההורים, פרוות הגורים שימשה לזיהוי השושלת שלהם.
חברתי ועמיתתי שנים ארוכות, תמרה קוּז'וּטוֹבה ואני תיעדנו את התנהגות הגורים מרגע שהתחילו להגיב לבני אדם. בייחוד זכורה לי נקבה תוקפנית אחת וגוריה, שרק מקצתם היו תוקפנים. צאצאיה המאומצים, נוחי המזג, עוד התקשו ללכת וכבר כשעמד מישהו על יד הכלוב, הם נחפזו אל דלתותיו וקשקשו בזנבם. נראה שההתנהגות הבלתי הולמת הזאת הרגיזה את האם. היא נהמה לעבר הגורים הידידותיים, תפסה אותם בצווארם והשליכה אותם בחזרה אל המצע.
באותה המלטה, הצאצאים הגנטיים של האם האגרסיבית התנהגו כפי שציפתה אמם. הם נהמו בתוקפנות ורצו בעצמם למצעיהם. ראינו את הדפוס הזה שוב ושוב: גורים התנהגו כמו אמם הגנטית ולא כמו אמם הפונדקאית. נראה אפוא שמזג נוח ותוקפנות כלפי בני אדם הן תכונות גנטיות.
פּוּשינקה
ב-1974 כבר היו 15 דורות לניסוי. רבים מן השועלים נוחי המזג סווגו כעילית והתאפיינו במגוון תכונות האופייניות למינים מבויתים, כפי שחזה בלייב. פרצופיהם נעשו צעירים יותר למראה, זנבותיהם שעירים יותר, רמות הורמון העקה אצלם היו נמוכות יותר ומחזורי הרבייה שלהם היו ארוכים יותר. לכמה מהם, ובהם מֶצְ'טָה (חלום) שחיבבתי במיוחד, אפילו היו אוזניים שמוטות.