בשנים אחרונות יש מי שרוכש שטחי ענק במטרה (מוצהרת) לפתחם כשטחי חקלאות. יזמים מדובאי או מלונדון מבינים כי ע"י חכירה ורכישת קרקעות יקבלו גישה למים ללא הגבלות וללא סייגים
בשעה ששועי עולם התכנסו בריו התפרסמו בתקשורת האפריקאית נתונים מטרידים. להלן תקציר כתבה שהופיעה בעיתון פאן אפריקאי: (בתוספת מספר הערות שלי).
בשנים אחרונות יש מי שרוכש שטחי ענק במטרה (מוצהרת) לפתחם כשטחי חקלאות. יזמים מדובאי או מלונדון מבינים כי ע"י חכירה ורכישת קרקעות יקבלו גישה למים ללא הגבלות וללא סייגים. מים שבגללם ההשתלטות על הקרקעות כדאית בחשבון ארוך טווח. נציג חברה בריטית שרוכשת קרקעות בזמביה אומר כי "הערך האמיתי אינו בקרקע אלא במים".
על פניו נראה כי באפריקה יש מים בשפע, לפחות לדברי אלה שעומדים מאחורי מאות עיסקאות לרכישת אדמות חקלאיות בארצות אפריקאיות. ה"רוכשים" אומרים כי "חלק גדול ממקורות המים באפריקה אינם מנוצלים כראוי וכי בכוונתם לרתום אותם למיזמי החקלאות שלהם". במציאות בשטח כל אפריקאי שלישי חי בסביבה בה המים בחסר ושינויי האקלים יעצימו את החסר באופן משמעותי.
בחינה של המקומות בהם נרכשות קרקעות וכמה מים ידרשו כדי ליישם את המיזמים המתוכננים מראה כי המיזמים גורמים לנישולם של אלפי כפריים מאדמתם וכי כתוצאה מהקמת המיזמים ישדדו מים ממיליוני תושבים ויגרמו למיצוי של מי היבשת.
מעטות הארצות האפריקאיות שמשכו תשומת לב וקיבלו עזרה בפיתוח חקלאות כמו אלה שתלויות במי הנילוס, הנהר הארוך בעולם מהווה מקור חיים בעיקר למצרים, סודן, דרום-סודן, אוגנדה ואתיופיה. מהיותו קו חיים, מהווה הנילוס מקור למתיחות גיאופוליטית שמתוגברת בגלל מיזמי ההשקיה לאורכו. תחילה שדות כותנה ענקיים שגודלו במצרים ובסודן ובהמשך מיזם הובלת מים למדבר המערבי במצרים בתעלת תושקה.
במקום אחר כתבתי על "מעללי" הבריטים במושבות האפריקאיות בתחילת המאה ה-20 והזכרתי כי על פי הסכם כפוי מ-1929 רוב מי הנילוס (85%) מופנים למצרים והיתרה (15%) לסודן ולארצות האחרות באגן היאור יוק.
ב-1960 נבנה סכר אסואן שמתגבר את אפשרויות ההשקיה אבל גם חוסם את זרימת החומרים המזינים לדלתת הנילוס וכך פוגע בחקלאים המצרים. בשנים האחרונות מהווה אגן הנילוס מטרה לגל של יוזמות פיתוח חקלאיות. שלוש מהארצות באגן: אתיופיה, סודן ודרום-סודן מחכירות מיליוני דונמים ומציעות עוד, כדי לאפשר חקלאות מניבה בשטחים שהוחכרו יהיה צורך במיזמי השקיה.
לדוגמא: באזור גמבלה שגובל בדרום סודן חברות מהודו ומסעודיה בונות מערכות השקיה ותעלות שיגדילו את השימוש במי הנילוס באתיופיה, על פי חישוב השטחים שהוחכרו לחברות זרות ידרשו מים בכמות שגדולה פי תשע מהשימוש הקיים.
נזכיר כי הנילוס-הכחול שמקורו באתיופיה מוביל כ-80% ממי הנילוס. הנילוס הלבן שחוצה את אוגנדה ודרום-סודן חובר לנילוס הכחול בחרטום (סודן). במורד הזרם בדרום-סודן ובסודן הוחכרו כ-50 אלף קמ"ר לחברות זרות. גם מצרים מחכירה שטחים לזרים ובה בעת מרחיבה את מערכות ההשקיה. קשה לקבל נתונים עדכניים על כושר ההשקיה של הנילוס. על פי פרסומים של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם ההערכה היא כי ניתן להשקות עד כ-80 אלף קמ"ר במי הנילוס.
בארצות אגן הנילוס כבר משקים כ-55 אלף קמ"ר ויש עוד כ-86 אלף קמ"ר של שטחים שהוחכרו, כלומר כ-140 אלף קמ"ר שטחי חקלאות שיושקו במי הנילוס. האם הנהר הגדול ימשיך לזרום?
ברור שראוי לחכות ולראות כמה מכל השטחים יהפכו לשטחים חקלאיים מושקים ומניבים, אבל אם כל המיזמים יופעלו, יש סיכון כי הנהר הגדול לא יספק די מים.
במערב אפריקה מהווה נהר הניגר את "קו החיים", הגדול בנהרות מערב-אפריקה זורם במאלי, ניג'ר וניגריה שתלויות בנהר, שבע ארצות נוספות חובקות את אגן הניגר ומשתמשות במימיו.
על הניגר סכרים ומערכות השקיה וחופיו מזוהמים. מומחי מים מערכים כי בעשורים האחרונים פחתה בשליש זרימת הנהר בעיקר בגלל שימוש בזבזני ושינויי אקלים. אותם מומחים מעריכים כי בשנים הקרובות יאבד הנהר עוד שליש מנפח מימיו.
במאלי מתפרש הנהר על פני דלתא גדולה שסביבה עיקר גידולי החקלאות של המדינה היבשה ובסביבתה מתרחשים מקרי "שוד הקרקעות" שמוסווים ע"י מתווך מקומי ("משרד ניגריה"). היום מגדלים כ-7,000 קמ"ר אורז על פני שטח מושקה במי הנהר.
ב-1990 קבע ארגון המזון והחקלאות של האו"ם כי ניתן להשתמש במי הניגר להשקיית כ-50 אלף קמ"ר, אלא שהיום בעקבות הירידה בנפח המים קובעים מומחים כי ניתן להשקות רק 25 אלף קמ"ר. אז קבעו. ממשלת מאלי החכירה שטחים של כ-50 אלף קמ"ר לחברות זרות מלוב, סין, בריטניה, סעודיה ואחרות, ועדיין מציעה עוד שטחים לחכירה.
זכויות על שטחי אדמה ומים באגני הנילוס והניגר "מחולקים"."שוד האדמות" באפריקה מתרכז סביב הנהרות הגדולים. מאחר שכוונת ה"שודדים" היא גידולים חקלאיים מסחריים (יבולם יופנה ליצוא), הרי שתנאי מקדים לעיבודם של השטחים הנשדדים יהיה מערכות השקיה שייבשו את היבשת.
לא מכבר הזכרתי את הסכר על נהר האומו שינשל מאות אלפי תושבים מפרנסתם, המים ששימשו לגידולי קנה-סוכר … לדלק. בקניה מתעוררת התנגדות לתכנית ממשלתית למסור שטח עצום במניפת הסחף של נהר הטאנה. מסירת השטח תגרום לפגיעה חמורה באחד מאתרי התיירות המיוחדים והייחודיים - הארכיפלגוס לאמו. ה"מסירה" תגרום לאסון סביבתי ולפגיעה באוכלוסיות מקומיות שמתקיימות מדייג וחקלאות.
אגן נהר סנגל ומניפת הסחף שלו נפגעו כתוצאה מ"מסירת" אלפי קמ"ר לגורמים זרים לפיתוח חקלאות תעשייתית. תושבי האגן והדלתא מנושלים וכך ממשיכה הרשימה ונוגעת לרבות מארצות היבשת, שטחי ענק "מונחלים" לגורמים זרים. "הנחלה" זו גורמת למיליוני אפריקאים לאבד את הגישה למים, לשטחים ולמקור פרנסתם ומחייתם. מהשטחים מסולקים חקלאים זעירים. תעלות הובלת מים וגידור מערכות ההשקיה מונעים מאלה שנשארו על אדמתם גישה למים.
בניגוד למה שיאמרו ה"מפתחים", אין באפריקה מספיק מים כדי לספק את מיזמי החקלאות הענקיים. אם יתממשו מיזמים אלה הם יהרסו ויזהמו את השטחים המעובדים ובעקבותיהם את השטחים הנותרים. מיזמי הענק יגרמו לכריתת יערות, לדילדול הקרקע ולהמלחה בשטחים נרחבים. אפריקה אינה בנויה להטרדה ואכיפה שכזו. שליש מתושביה חסרים מים נקיים וייצור המזון יפגע ויסבול עוד יותר בגלל שינויי האקלים.
תומכי עסקאות הקרקעות ומיזמי הענק להטיית מים טוענים כי ההשקעות חיוביות שכן תינתן הזדמנות להילחם ברעב ובעוני, אלא שבולדוזרים שמשטחים יערות ושתילת צמחים צורכי מים שייבולם ייוצא לא יהוו פתרון לרעב ולעוני. נזכיר ונבהיר כי רובם ככולם של מיזמי החקלאות שמפותחים ע"י גורמים זרים, מיועדים לגדל גידולים ליצוא או לגידולי דלק.
אם יש נימה "אלטרואיסטית" בפעילותם של התאגידים ה"מפתחים" את אפריקה, ואם המטרה היא תגבור ייצור המזון - הרי שיש שפע הוכחות כי הצורה היעילה ביותר לעשות זאת היא הסתמכות על מסורת מקומית, ניהול מסורתי של מקורות המים, שימור הקרקע בשיטות מסורתיות וחיזוק זכויות המים והקרקע של האוכלוסיות המקומיות.
בעוד שחבריו דנים בנושאים סביבתיים חשובים, יש מי שדואג לעצמו במסווה של עזרה לארצות נחשלות. קודם שודדים את מחצבי היבשת השחורה ועכשיו במסווה של תמיכה בפיתוח "אלטרואיסטי", משתלטים על שטחי אדמה כדי לשלוט במקורות מים. הבריטים השתלטו על קניה ואוגנדה כדי לשלוט בנילוס שהיה מקור החיים למצרים וכך לשלוט בתעלת סואץ. היום כאשר תחזיות מלמדות על חוסר מים - יוצרים קולוניאליזם חדש, קולוניאליזם של מקורות מים.
ואחר כך מתפלאים כשאזרחי ארצות פגועות מבקשים מקלט בארצות הפוגעות.