ג'וליה גודלה כילדה רגילה באחד משבטי האינדיאנים של סיירה מאדרה במקסיקו, ורק בהגיעה לבגרות התחילו להתגלות התסמינים שיהפכו אותה לאשת-הגורילה של אירופה
לפעמים אני מוצא עצמי עמוס עד מעל הראש בעבודה, בטרדות, במצגות שצריך להכין וחומרים שצריך לקרוא. ואז, דווקא בתוך כל העומס והלחץ והתסכול, אני מוצא שביב של אזכור על נפש מיוחדת. ואני עוזב הכל ומתחיל לקרוא, נשאב לתוך סיפור חייהם של אנשים אחרים, ואני יודע שהמוזה כבר תפסה אותי. אני חייב לכתוב. לא בשבילי, אלא כדי לספר את סיפורם של אחרים שכבר אינם עוד איתנו. ואני דוחה את כל העבודה וההתחייבויות למחר, אותו מחר שלפעמים אינו מגיע לעולם, ויושב מול המחשב ומרוקן רסיסי נשמות של אחרים לתוך המסך בזמן שהבית קודר וישן.
זוהי אחת מאותן פעמים.
בספר בראשית בורא האל הטוב את אדם ומפקיד בידו את המלאכה החשובה מכולן – "כל חית השדה... כל עוף השמים, ויבא אל האדם, לראות מה יקרא לו; וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה, הוא שמו."
אתם יכולים להאמין בתנ"ך או להתעלם ממנו, אבל יש להודות שאנו כבני-אדם הצלחנו במיוחד בקיטלוג. אנו מקטלגים מדי שעה, מדי יום, לעיתים אפילו מבלי לשים לב. הזואולוגים שלנו מחלקים את בעלי-החיים למינים שונים ומשונים, תוך שהם מכלילים תחת כל מין בעלי-חיים אינדיבידואליים רבים שנבדלים זה מזה בפרטים קטנים שאינם חשובים לזואולוגים – אבל עשויים להיות קריטיים עבור בעל-החיים עצמו.
אנו עצמנו, על אף שאנו מגדירים את עצמנו כבני-אדם, שונים להחריד אחד מהשני. אנו נבדלים זה מזה בצבע עורנו, שיערנו ועינינו. אנו שונים בתצורת שינינו, בגובהנו וברוחבנו. והחשוב מכל – אנו שונים בשל אותה קבוצה עצומה של תאי-עצב היושבת בתוך הגולגולת שלנו, וקובעת את אופיינו. ולמרות זאת, אנו מעיזים להכליל את כולנו תחת אותה כותרת, כבני-אדם.
אין אנו עושים זאת מבחירה, בדיוק. פשוט אין אפשרות אחרת, בעולם עשיר כל-כך, להגיע לתובנות אמיתיות מבלי לעשות הכללות. מסופר כי כאשר ננזף אחד מהגיאולוגים של המאה ה- 19 בשל נטייתו לעשות הכללות ולאחד קבוצות של אבני-חן תחת קטגוריות שונות, הוא הגיב בדרך יוצאת-דופן: הוא קפץ לבור חפירה, הרים אבן אחר אבן קטנה ונתן לכל אחת מהן שם ותואר משלה. תוך זמן קצר, משהוצפו תיבות הדואר שלהם באבנים האינדיבידואליות ששלח אליהם, נאלצו גם יריביו האקדמיים להודות שהמדע מחייב אותנו לעשות הכללות.
ובכל זאת, לפעמים אנו אנשי-המדע – ובני-האדם בכלל – מוצאים עצמנו עומדים בפני אתגר קשה באמת ובתמים. מין יצור שאנו מתקשים להגדיר או להכליל לפי הקטגוריות השגורות באותה תקופה. דילמה שכזו מטרידה אותנו רבות, מכיוון שהיא סותרת את סדר הדברים הטבעי שלמדנו להכיר: אדם הוא אדם, וקוף הוא קוף. ואם אין הדבר כך, אנה אנו באים?
זו הייתה השאלה שג'וליה פסטרנה, האשה שנחשדה בהיותה החוליה החסרה של דרווין, שאלה גם את עצמה.
איננו יודעים את סיפור לידתה של ג'וליה, או כיצד הגיבה אמה כאשר ראתה לראשונה את הצאצאית שלה. ייתכן שהיא רק סברה שהתינוקת מכוערת להפליא – בעלת אף רחב ושטוח, שפתיים עבות ואוזניים גדולות. אבל אין אהבה כמו אהבה של אמא. ג'וליה גודלה כילדה רגילה באחד משבטי האינדיאנים של סיירה מאדרה במקסיקו, ורק בהגיעה לבגרות התחילו להתגלות התסמינים שיהפכו אותה לאשת-הגורילה של אירופה.
אשה וגורילה, אדם וקוף. חיבור של תארים שעוקף ומצליב קטגוריות ומינים. שמות אלו לא ניתנו לה לשווא. במראה החיצוני הזכירה ג'וליה גורילה קטנה, או אורנג-גוטנג. גובהה לא עלה על מטר וארבעים סנטימטרים וצווארה היה קצר ורחב. לסתותיה התחתונות נמשכו קדימה, בדומה לאלו של הגורילה. אך המאפיין הגלוי מכל, וזה שזיכה אותה בתואר 'האשה עם הזקן', היה השיער. אותו שיער מקורזל וסמיך, שחור ועבות, שכיסה כל חלק בגופה מלבד לכפות הידיים והרגליים. אותו שיער ארוך צמח גם ממצחה ומסנטרה, ויצר מראה של קוף-אדם אמיתי.
אילו הייתה נשארת בשבט בו נולדה, כנראה שהעולם לא היה זוכה לשמוע אודותיה. אך כאשר ביקר אחד מאנשי תעשיית השעשועים במקסיקו, הוא זיהה מיד את הפוטנציאל השיווקי הטמון באשה הצעירה בת העשרים. הוא פיתה את ג'וליה לאמריקה בחלומות של קבלה ושל שייכות – אותה מלכודת דבש הידועה היטב גם בימינו, אשר משווה את אהבת ההמון לאהבת אמת. וג'וליה ארזה את חפציה ויצאה בעקבות החלום. אשת-קוף קטנה ובורה, שלא ידעה לדבר אנגלית או לקרוא.
והיא כבשה את העולם בסערה.
קרקסי 'פריקים' היו מופע נפוץ באותה תקופה, אבל ג'וליה הייתה מוצלחת כל-כך שהיא יכלה למשוך אנשים ולהעביר מופע שלם בכוחות עצמה. היא טיילה לבדה עם אמרגנים שונים, כשהיא לובשת בגדים המשאירים את זרועותיה, רגליה וכתפיה הפרוותיות חשופות. היא הייתה עולה על הבמה, והופעתה בלבד הייתה מספיקה כדי לגרום לאשה מהוגנת או שתיים להתעלף ולכלבים להתחיל לנבוח. ואז היא פצתה את פיה והפלא התחיל להתרחש. האיחוי הכפוי של המינים, הקוף והאדם, נסדק ונשבר לרסיסים.
כי ג'וליה הייתה אדם אמיתי, והיא לחמה כדי שיכירו בה ככזו. היא למדה לדבר אנגלית, ומאוחר יותר גם לקרוא. היא הייתה מעבירה את זמנה בקריאת ספרות רומנטית, ובחלומותיה הייתה הופכת להיות הצעירה היפה והנחשקת, כגיבורות הספרים. היא למדה לרקוד, לשיר ולספר בדיחות. ואת כל החבילה הזאת היא הייתה מעניקה לקהל ההמום שישב מולה, כאשר רקדה מעדנות ושרה בקולה המתוק שהצליח להגיע לגבהים של זמרות מזו-סופרנו מוכשרות. היא שעשעה אותם בהומור, בחום-הלב העדין ובאינטיליגנציה הגבוהה בה ניחנה. הקהל נכנס לאולם כדי לראות את החוליה החסרה של דרווין, את המפלצת שדמותה כקוף, אך מצא עצמו מתאהב באדם. זו הייתה האהבה וההערכה שג'וליה הזדקקה לה כל-כך, שעבורה העלתה את המופעים בערים מסביב לעולם. אבל היא הייתה צריכה יותר מזה. היא הייתה צריכה אהבת אמת, והיא גם מצאה אותה. זו הייתה האהבה שהרגה אותה בגיל עשרים ושמונה.
האמרגן האחרון של ג'וליה, אחד תאודור לנט, הבין כי היא עומדת לעזוב אותו ולעבור למנהל אחר. כדי למנוע את המצב, הוא הצליח לשכנע את הצעירה כי הוא מאוהב בה. זו הייתה האהבה עליה קראה ג'וליה בספרים – אהבה שמתעלמת מהקנקן ומתרכזת במה שיש בו. השנים התחתנו במהרה, וג'וליה נכנסה להיריון וילדה את בנה היחיד במוסקבה הקפואה.
כל הורה מתפלל שילדיו יירשו ממנו את הטוב, ולא את הרע. שיהיו יפים יותר, חכמים יותר, מוצלחים יותר ממנו. שלא יעשו את הטעויות שהוא עצמו עשה בחייו. תקוות אלו מתבדות עבור רוב ההורים עם חלוף השנים, אך ג'וליה לא הייתה צריכה להמתין שנים. הבן שילדה ירש את תווי פניה הקופיים ואת פרוותה העבה. הלידה עצמה הייתה קשה וקרעה את רחמה, אך הגורל שצפתה לרך הנולד קרע את לבה. הטראומה הביאה למותה ימים ספורים לאחר הלידה, והמילים האחרונות שהגתה היו – "אני מתה מאושרת; אני יודעת שנאהבתי בזכות עצמי."
מה היה יכול להיות גורל בנה של ג'וליה? האם היה גדל לנער ולגבר בעל שמחת חיים, הומור ותבונה כאמו? את זאת לא נוכל לדעת לעולם, מכיוון שגם הוא חלף מן החיים לאחר פחות מיומיים מהלידה.
ג'וליה הייתה אדם. אנו יודעים זאת היום ללא ספק, ללא עוררין. היא חלתה במוטציה גנטית נדירה, אולי יותר מאחת, שגרמה לשיער ארוך לגדול על כל חלקת עור בגופה. חניכיה היו נפוחות וגרמו ללסתה התחתונה להמשך קדימה. אך למרות כל זאת, היא הייתה אדם כלפי חוץ וכלפי פנים – בניגוד, אולי, לגבר שהבטיח לה את אהבתו. הוא פיחלץ את גופתה של ג'וליה ואת גופתו של תינוקם המשותף, והציג לראווה את הגופות בסיורים ברחבי אירופה. הוא מצא אשת-קוף אחרת והתחתן גם עמה, ולקראת סוף חייו איבד את שפיות דעתו ואושפז בבית-משוגעים ברוסיה, שם נפטר.
גופתה החנוטה של ג'וליה שמורה עדיין במכון לרפואה פורנזית בנורווגיה. היא אינה נחשפת בפני הקהל הרחב. הציבור אינו רוצה כלל לראות אותה. מבלי החיים, החיוניות, האנושיות שהיו בה, גופתה של ג'וליה חזרה להיות פרדוקס מרתיע, שילוב לכאורה של אדם וקוף. היא אינה נשלחת לקבורה, בשל התקווה שניתן יהיה להפיק מידע אודות המוטציות שעיצבו את גופה בצורה כה רעועה.
היום אנו יודעים כי ג'וליה הייתה רק אחת מני-רבות שלקתה במחלה גנטית הידועה בשם היפרטריכוזיס ומתבטאת בצמיחה בלתי-מרוסנת של שיער על כל הגוף. המקור הגנטי של המחלה מקושר היום למספר מוטציות שונות, וסביר להניח כי קיימות עוד מספר מוטציות הגורמות לה אך טרם התגלו. אולי, בזכות המחקרים שעוד יתקיימו על גופתה של ג'וליה, נוכל לאתר את הגורמים הגנטיים השונים ולהתיר את ההכללה שמאגדת את כולם תחת שמה של מחלה אחת. אולי, בזכות האשה שפרצה את גבולות ההגדרה של תקופתה, נוכל אנו לפרוץ את הגבולות בימינו.