אחד הישועים האלה היה פרידריק שפיי, שבעקבות הניסוי החריף הזה בפסיכולוגיה של העינויים הוציא ב-1631 את הספר Cautio Criminalis (מילולית: אמצעי זהירות לתובעים). הספר מילא תפקיד בהפסקת השיגעון של ציד המכשפות והדגים מדוע עינויים אינם כלי יעיל בהשגת מידע שימושי. זאת הסיבה, בנוסף למרכיבים האכזריים שלהם, שעינויים אסורים בכל המדינות המערביות ובהן ארה"ב, שהתיקון השמיני לחוקתה אוסר על "עונשים אכזריים ובלתי שגרתיים."
ומה בדבר השיטה לחלץ מידע באמצעות כיסוי הפנים בבד רטוב? זה לא עינויים אלא שיטת "חקירה מתוגברת", נכון? כשהעיתונאי המנוח כריסטופר היצֶ'נס עבר חקירת מים כזאת בשביל אחת הכתבות שהכין לכתב העת ואניטי פייר, הוא הוזהר (במסמך עליו נדרש לחתום) שהוא עלול "להיפגע מפציעות (פיזיות, רגשיות ופסיכולוגיות) חמורות ותמידיות ואפילו למוּת. בין השאר, הפציעות או המוות עלולים להיגרם כתוצאה מתגובה של מערכות הנשימה והעצבים בגוף." על אף שהיצֶ'נס היה נץ פוליטי בנושא הטרור, הוא סיכם את ההתנסות כך: "אם חקירת מים אינה נחשבת עינוי, אז שום דבר אינו יכול להיחשב עינוי."
ואף על פי כן, מה בדבר תרחיש "הפצצה המתקתקת" שאמורה להתפוצץ בעיר ראשית ובידנו מחבל שיודע היכן היא מוטמנת. האם אז יהיה זה מוסרי לענותו כדי לחלץ ממנו את המידע? אין ספק שסבלו ומותו של יחיד מוצדקים כשהם מצילים את חייהם של מיליונים. הלא כן? הבה נקרא לכך "תיאוריית העינויים של ג'ק באוור." בסדרת הלהיט הטלוויזיונית 24, השחקן קיפר סאת'רלנד מגלם דמות של סוכן חשאי תוקפני הנלחם בטרור ושהשקפת העולם שלו, הדוגלת בכך שהמטרה מקדשת את האמצעים, הופכת אותו לתומס דה טורקמדהמודרני. בכל התרחישים האלה, באוור (ואנחנו, קהל הצופים) יודע שהוא לכד את המחבל המחזיק במידע מדויק על הזמן המקום שבו תתרחש התקפת הטרור הבאה. אנו בטוחים גם שבאמצעות המידה המתאימה של כאב הוא יחלץ את המידע המודיעיני הנכון בדיוק בזמן למניעת האסון. אבל זאת פנטזיה הוליוודית. במציאות, ייתכן (אם כי לא בטוח) שהעציר המצוי בידנו הוא מחבל, שייתכן (אם כי לא בטוח) שבידיו מידע מדויק על התקפת טרור, ושהוא יסגיר (אם כי לא בטוח) את המידע המודיעיני הדרוש לנו, בייחוד אם המניע שלו הוא להפסיק את העינויים.
בניגוד לכך, במחקר שהתפרסם ב-2014 בכתב העת לפסיכולוגיה קוגניטיבית יישומית, בכותרת "שאלות המי, מה ומדוע באיסוף מודיעין אנושי", ראיינו עורכי המחקר 152 חוקרי מודיעין ומצאו ש"השיטות הנפוצות ביותר לחקירה הן שיטות של בניית אמון ויחסי קרבה. שיטות אלה משיגות את התוצאות היעילות ביותר, בלי קשר להֶקשר ולמטרה המוגדרת של החקירה. הדבר נכון במיוחד בהשוואה לשיטות חקירה עימותיות." במחקר אחר באותו כתב עת ומאותה שנה, שכותרתו "חקירה של עצירים בעלי ערך גבוה", דגמו החוקרים 64 אנשי מקצוע ועצירים ומצאו ש"עצירים נוטים יותר להסגיר מידע בעל משמעות… ולעשות זאת בשלבים המוקדמים יותר של החקירה, כשהחוקרים משתמשים בטכניקות של בניית אמון."
ולסיום, דוח ממצה שפרסמה ועדת המודיעין של הסנאט האמריקני ב-2014 מפרט ניתוח של מיליוני מסמכים פנימיים של שרות הביון האמריקני (CIA) הקשורים לעינויים של חשודים בטרור. הדוח מסכם ש"השימוש שעשה ה-CIA בשיטות החקירה המתוגברות שלו לא היה יעיל להשגת מידע מודיעיני או שיתוף פעולה של העצירים." הדוח הוסיף ש"עצירים רבים של ה-CIA המציאו מידע והביאו למודיעין שגוי."
מחבלים הם דבר אמיתי. מכשפות אינן אמיתיות. אבל בין אם מדובר במציאות או בדמיון, עינויים אינם פועלים.