תומס הוא קטר ותנועותיו נקבעות על ידי צורת המסילה, פעולתו כקטר ועובדי הרכבת. אז האם רצונו החופשי הוא רק אשליה? ומה זה אומר על בני האדם במציאות?
מאת Matyáš Moravec עמית פוסט-דוקטורט בפילוסופיה ע"ש גיפורד, אוניברסיטת סנט אנדרוז
האם אנו חופשיים או שפעולותינו נקבעים על ידי חוקי הפיזיקה? וכמה רצון חופשי אנחנו באמת רוצים? השאלות האלה הטרידו את הפילוסופים במשך אלפי שנים – ועדיין אין להן תשובות מושלמות.
אבל מתברר כי דמות מסדרת טלוויזיה לילדים יכולה לספק רמז. תומס הקטר, למרות היותו קטר, מתנהג כמו בן אדם. הוא מקבל החלטות ובחירות. והוא אחראי מבחינה מוסרית: כשהוא עושה משהו לא בסדר, הוא נענש.
אבל כשמסתכלים עמוק יותר הדברים מסתבכים. הוא קטר. תנועותיו נקבעות על ידי צורת המסילה, פעולתו כקטר ועובדי הרכבת. אז האם רצונו החופשי הוא רק אשליה?
חוקי הפיזיקה מסבירים כיצד אירוע מהעבר מביא לאירוע עתידי. לדוגמה, אם אני שם קומקום על הכיריים, חוקי התרמודינמיקה קובעים שהוא ירתח בנקודה קרובה בעתיד. אם לא אפריע לקומקום או לכיריים, יש רק תוצאה אחת אפשרית: המים יתחילו לרתוח.
טיעון פילוסופי רב עוצמה נגד הרצון החופשי קובע שמכיוון שאיננו יכולים לשנות את העבר ומכיוון שאיננו יכולים לשנות את חוקי הפיזיקה, איננו יכולים לשנות גם את העתיד. הסיבה לכך היא שהעתיד הוא רק תוצאה של העבר, וחוקי הפיזיקה מכתיבים שהעבר יביא לעתיד. העתיד אינו פתוח לחלופות.
זה חל גם עלינו: הגוף שלנו הוא אובייקטים פיזיקליים העשויים מאטומים ומולקולות הנשלטים על ידי חוקי הפיזיקה. אבל כל החלטה ופעולה שאנו נוקטים יכולותה בסופו של דבר להיות קשורותה לכמה תנאים ראשוניים בתחילת היקום.
אנחנו אולי מרגישים שיש לנו רצון חופשי, אבל זו רק אשליה. ואותו הדבר נכון גם לגבי תומס: זה אולי נראה לו כאילו הוא חופשי, אבל מעשיו נקבעים על ידי פריסת המסילה ולוח הזמנים של הרכבת. מה שהוא עושה לא פתוח לאלטרנטיבות. הוא, אחרי הכל, מנוע קיטור הנשלט על ידי חוקי התרמודינמיקה.
אחריות מוסרית
אבל אם מעשיו של תומס אינם פתוחים לחלופות, מדוע הוא מסולק כשהוא טועה? אם הוא היה לא יותר ממכונה, האם היה הגיוני לחשוב שהוא אחראי מבחינה מוסרית? אחרי הכל, זה יהיה מוזר לומר כי הקומקום שלי ראוי לשבחים על הרתחת המים, אם זה באמת לא יכול היה לעשות אחרת.
הפילוסוף האמריקאי הארי פרנקפורט פיתח ניסוי מחשבתי גאוני כדי להראות שהעתיד לא חייב להיות פתוח לחלופות כדי שנוכל להיות אחראים מוסרית. תארו לעצמכם שני סוכנים, בואו נקרא להם הרוצח והמבקר. להמבקר יש אלקטרודות המחוברות למוח של הרוצח. אם הרוצח לא עושה כמו שהמבקר רוצה, הוא מפעיל את האלקטרודות – מה שמאלץ את הרוצח לציית.
עכשיו, המבקר באמת רוצה שמישהו, בואו נקרא לו קורבן, ימות. אז הוא חושב לכוון את הרוצח להרוג את הקורבן. אבל מתברר כי גם הרוצח בעצם רוצה שהקורבן ימות, ולכן היא הורגת את הקורבן מבלי שהמבקר יצטרך להתערב כלל. האלקטרודות נשארות כבויות.
מהו מוסר ההשכל של הסיפור? למרות שמעשיו של הרוצח לא היו פתוחים לחלופות (אם הוא היה מחליט לא להרוג, המבקר היה מכריח אותה לעשות זאת בכל מקרה), הוא עדיין אחראי ונענש כרוצחת.
נראה שתומס נמצא באותו מצב: כשהוא עושה דברים במסגרת חוקי הרכבת, נותר לו לעשות אותם מרצונו. כשהוא לא עושה זאת, מישהו מתערב: הנהג, הכרטיסן או המבקר המאיים. אבל הוא עדיין ננזף כשדברים משתבשים. העובדה שמעשיו אינם פתוחים לחלופות אינה משנה דבר בעניין זה.
כמה רצון חופשי רצוי?
אז מה דעתכם על יקום שבו עתידו של תומס לא נקבע? האם הוא יהיה חופשי שם?
למרות שאנחנו מרגישים לא בנוח עם העובדה שהפעולות שלנו עשויות להיקבע, האלטרנטיבה לא הרבה יותר טובה. יקום שבו העתיד אינו מוגדר לחלוטין, שבו הוא פתוח מדי לחלופות, הוא פשוט כאוטי מדי. אני צריך לדעת שכאשר אני שם את הקומקום על הכיריים, הוא ירתח. יקום שבו המים הופכים באופן ספונטני למיץ תפוזים קפוא הוא לא יקום שבו רובנו היינו רוצים לחיות.
ואותו הדבר נכון גם לגבי תומס. אם תומס היה מורשה לעזוב את המסילה, לעוף לאוויר, או אם מנוע הקיטור שלו לא היה מציית לחוקי התרמודינמיקה, היקום שלו לא היה מתפקד.
הדמות שלו לוכדת את האינטואיציות שלנו לגבי רצון חופשי. אנו זקוקים לבחירה ולאחריות מוסרית, אך איננו רוצים שמעשינו לא ייקבעו לחלוטין. אנחנו רוצים שהרצון החופשי שלנו יהיה איפשהו בין דטרמיניזם מלא לאקראיות מוחלטת.
"הכל צפוי והרשות בלתי אפשרית" באתר האייל הקורא
עוד בנושא באתר הידען: