הידען - Hayadan

למה נשים חיות שנים רבות אחרי תום תקופת הפוריות? השערת הסבתא

יורם שורק ·

Summary: בהמשך לשאלתה של יהודית על אריכות ימיהן של נשים לעומת גברים שואל ניר מה ההיגיון האבולוציוני בחיים ארוכים לאחר שהסתיימה תקופת הפוריות?

בהמשך לשאלתה של יהודית על אריכות ימיהן של נשים לעומת גברים שואל ניר: מה ההיגיון האבולוציוני בחיים ארוכים לאחר שהסתיימה תקופת הפוריות? (מתוך הסדרה "דברים שיורמים יודעים")

סבתא מבלה עם נכדיה
סבתא מבלה עם הנכדים. איור: depositphotos.com

התשובות לשאלה הזו נוגעות לעצם הייחוד שלנו כבני אדם ולדרך שבה עיצבה האבולוציה את המאפיינים הללו. כל בעל חיים רב-תאי, והאדם בכלל זה, מתוכנת למות. תיקון נזקים ל-DNA ושמירה על הגוף הם מטלות יקרות, ויצורים רבים "בחרו" להקדיש את המשאבים להתרבות מהירה ולהעמדת ולדות מרובים: הגנים נשמרים ומשתכפלים ביעילות כשאין הם טורחים יותר מדי בתחזוקת הגוף הזמני, שממילא עשוי בכל רגע להיטרף, אלא מכוונים את בעל החיים להעביר אותם מהר ככל האפשר למספר רב ככל האפשר של גופים חדשים.

מספר קטן של בעלי חיים "בחר" באסטרטגיה שונה: בניית גוף גדול הדורש השקעה רבה מצד ההורים, ומוח גדול שאין בו תועלת אלא לאחר תקופה ארוכה של למידה. אורח חיים כזה אינו מאפשר העמדת מספר גדול של ולדות, וההשקעה כדאית רק אם הגוף יחזיק מעמד זמן ממושך מספיק כדי להחזיר את ההשקעה. האדם לקח את האסטרטגיה הזו לקיצוניות: הוא מאריך החיים ביותר מכל חיות היבשה חמות הדם, ומוחו הוא הגדול והבזבזני ביותר.

ההבדל אינו רק כמותי אלא גם איכותי: נקבת האדם היא כמעט היחידה בטבע המאריכה ימים זמן רב לאחר שפוסקת הפוריות (מלבדה, תופעה זו מוכרת רק אצל כמה מינים של לווייתני שיניים (toothed whales), ובהם הקטלן (orca)). שימפנזים בטבע מאריכים ימים עד גיל 45–50, ולנקבה יש רק שנות זקנה ספורות לאחר שפסקו מחזורי הביוץ. גם אצל יונקים מאריכי חיים אחרים הנקבה פורייה עד לזקנה: פילות עשויות להרות וללדת בעשור השביעי לחייהן, ואצל כמה מיני לווייתנים דווחו הריונות של נקבות שגילן מעל 80 שנה.

חידה אבולוציונית: גוף שממשיך לחיות אחרי הפוריות

לכאורה אין היגיון אבולוציוני בשימור תאי הגוף לאחר שמערכת המין חדלה לתפקד: זקנה ארוכה פירושה שבעל החיים בזבז לשווא משאבים על שימור תאי גוף שאין להם ערך בהפצת הגנים. לכן נדרש הסבר לניתוק האנושי המוזר בין מערכת המין, המזדקנת בערך באותו קצב כמו אצל קופים אחרים, לבין הגוף, שהוסיף לעצמו עוד שניים או שלושה עשורים של עקרות. תיאוריה מרתקת, המכונה "השערת הסבתא" (grandmother hypothesis), תולה את אריכות הימים האנושית דווקא בסבתות.

ילדות ארוכה ויקרה

הילד האנושי דורש השקעה גדולה וממושכת יותר מכל גור אחר: מעקב אחר שבטי ציידים-לקטים העלה שרק בסביבות גיל 18 מייצר הצעיר מזון שערכו הקלורי משתווה למה שהוא צורך. עד אז הוא נטל על משפחתו, הנדרשת לספק לו כ-14 מיליון קלוריות. לשם השוואה, אצל השימפנזה הצעיר נקודת האיזון הזו מגיעה כבר בגיל 5.

בין גיל 5 לגיל 11 בערך עוברים בני אדם שלב התפתחותי שאין לו מקביל במהלך החיים של אף בעל חיים אחר: צמיחת הגוף מואטת (זו התקופה המאושרת שבה אפשר לתת לילד ללבוש את הסוודר מהשנה שעברה), ומה שמתפתח הוא בעיקר המוח. בתקופת הילדות הזו אנו רוכשים מיומנויות וכישורים פיזיים וחברתיים שהם הבסיס לתרבות האנושית. מישהו צריך כמובן לשלם את החשבון – לספק לילד מזון ומחסה במשך שנים ארוכות.

ההשקעה בילדות ארוכה משתלמת כמובן: בעוד השימפנזה הבוגר מצליח בשיא פריחתו להשיג לכל היותר 400–500 קלוריות יותר מכפי הדרוש לו, הרי שבשבטי הציידים-הלקטים מצליח צייד מיומן להביא למחנה בכל יום כ-3,000 קלוריות עודפות, והוא מתמיד בכך לאורך כשלושה עד ארבעה עשורים. חלק נכבד בהצלחה הזו הוא יכולתם של ציידים אנושיים לתקשר: לתכנן ולייצר במשותף כלים וטכניקות באמצעות השפה שנרכשה ושוכללה בילדות הארוכה. אולי אין זה מקרה שהיצור הקרוב ביותר לאדם מבחינת האינטליגנציה החברתית ויכולת התקשורת, הדולפין, הוא גם בעל החיים היחיד שבו נצפתה מעורבות פעילה של סבתות בטיפול בצעירים.

מה מלמדות התצפיות בשבט הדזה

לכאורה הילדות הארוכה הייתה אמורה להקטין את פוריות נקבת האדם, אלא שבאופן מוזר מתברר שאישה בחברות ציד ולקט מעמידה יותר צאצאים מנקבות שימפנזה. באופן מסתורי הארכנו את תקופת התלות של הילד פי 3–4 לעומת אבותינו הקופים, ובאותו זמן קיצרנו את משך הזמן בין לידות. כך, באותו משך זמן בין הווסת הראשונה לאחרונה (מאפיין שכנראה נשאר ללא שינוי באבולוציה), הולידה נקבת האדם (עד הדורות האחרונים) יותר צאצאים מנקבת השימפנזה.

תיאוריית הסבתא מסבירה את הפרדוקס הזה. תצפיות בשבט הדזה (Hadza) בטנזניה העלו כי עיקר הנטל של הטיפול בילד נופל על הסבתא: מקור המזון הצמחי העיקרי הוא שורשים ופקעות, שכדי למצוא, להוציא ולנצל אותם נדרשים כוח רב, קואורדינציה ומיומנות רבה. לכן הילדים אינם מסוגלים להשיג מזון כלל, והסבתות שומרות על הילדים שכבר נגמלו מהנקה ומספקות להם מזון בזמן שהאבות עוסקים בציד והאמהות בטיפול בתינוקות.

בתקופה שבה התפתחו הראשונים שבבני הסוג שלנו (Homo), לפני כשני מיליון שנים, הפך האקלים במישורים שבהם חיו לצחיח יותר, ופירות עסיסיים הפכו למצרך נדיר: צמחים מסתגלים ליובש כשהם מגינים על הפירות בקליפות קשות ואוגרים את העמילן בשורשים ובפקעות תת-קרקעיים. האדם נאלץ להסתמך על מזון עשיר ומרוכז אך קשה להשגה (בדומה לסביבה האקולוגית שבה חיים בני הדזה). מי שהאריכה ימים ושמרה על יכולת פיזית ושכלית לסייע לבתה לגדל את ילדיה זכתה ליתרון אבולוציוני חשוב: עוד נכדים.

בקרב המינים הקרובים לנו מבחינה אבולוציונית האם היא המטפלת העיקרית בצאצא, אך קיים גיוון במידת התמיכה שהיא מקבלת מחברי הלהקה סביבה. העברת חלק מהנטל לבני משפחה נושאת יתרונות גדולים, אך מחייבת את האם לתת אמון בשמרטף, שהאינטרס שלו, ובהתאם גם מידת המחויבות שלו לתפקיד, עשויים להיות קשים לחיזוי. הסבתא היא בחירה רציונלית, כיוון שהאינטרס שלה בשימור הגנים שלה מצדיק השקעה בנכד, בפרט כאשר אין לה ילדים קטנים משלה שמתחרים בו. היתרון של נשים מאריכות ימים היה כפול: הן העלו את הסיכוי של הנכד להגיע לבגרות, ואפשרו לאמו לקצר את משך הזמן עד להולדתו של אח או אחות צעירים.

אף אחד אינו יכול לחזור לסוואנה הקדומה ולצפות בסבתות הראשונות מחנכות את אבותינו הקדומים, אך אנתרופולוגים וביולוגים מנסים למצוא סימוכין לתיאוריית הסבתא מתוך תצפיות בחברות טרום-מודרניות ומתוך אופן ההזדקנות האנושי, ובעיקר הנשי.

עדויות מחברות ציידים-לקטים ומספרי הכנסייה

בחברות ציידים-לקטים שנחקרו בעת החדשה נמצא כי נשים שאמותיהן בחיים מצליחות להביא יותר ילדים לבגרות מאשר יתומות. היה כמובן מי שטען כי בחברות שבהן תוחלת החיים הייתה קצרה מ-30–40 שנים אי אפשר היה להסתמך על סבים וסבתות, אלא שהסטטיסטיקה, כרגיל, משקרת. תוחלת החיים הנמוכה בחברות פרימיטיביות נובעת בעיקר מתמותה גבוהה של תינוקות וילדים ולא של בוגרים. אישה שזכתה לחגוג יום הולדת 45 ולהגיע לסופם הטבעי של מחזורי הווסת יכולה לצפות לעוד כ-20 שנות חיים, כלומר להרבה משמרות של בייביסיטר לנכדים. כשבודקים לא את תוחלת החיים הכוללת אלא את סיכויי התמותה בכל קבוצת גיל, מתברר שתמותה נמוכה בין גיל 10 לגיל 60 היא "טביעת אצבע" אופיינית של הומו סאפיינס, והיא מופיעה בכל חברה אנושית.

רישומי הלידות והפטירות בספרי הכנסייה שבכפרי אירופה מאפשרים לבחון את חשיבותה של הסבתא בחברות מסורתיות עד המאות ה-18 וה-19 – לפני גני הילדים ורפואת הילדים. מתברר כי אצל איכרים אירופים, ממש כמו אצל ציידים-לקטים באפריקה או בדרום אמריקה, כדאי היה לילד שסבתא תהיה בסביבה. יתרה מזו: מתברר כי תועלתה של הסבתא מובהקת כשמדובר באמא של אמא – המוטיבציה גבוהה יותר לסייע בגידול ילד שאין ספק שהוא אכן צאצא שלך.

כאשר משרטטים את מהלך החיים של כמה דורות של נשים, מתבררת תמונה מעניינת וייחודית למין האנושי: גיל הפסקת המחזור תואם בערך את גיל תחילת הפוריות של הבנות, והעלייה בסיכויי התמותה בסביבות גיל 70 תואמת בערך את הגיל שבו נולדים אחרוני הנכדים והבנות מגיעות לסף הסבתאות שלהן עצמן. נראה כאילו דאגה האבולוציה לשימור הבריאות הגופנית והשכלית לטווח זמן מספיק כדי שהאישה תהיה סבתא יעילה, אך לא סבתא רבה. אצל גברים הירידה בכושר הגופני הופכת אותם לציידים פחות יעילים עם הגיל: בן ה-60 בשבטי ציד ולקט מגיע שוב לנקודת האיזון שבה הוא מספק מזון לעצמו בלבד, ומאוחר יותר הוא נטל על בני משפחתו. לכן הייתה לברירה הטבעית מוטיבציה חזקה יותר להשקיע במנגנונים של תיקון נזקים ותחזוקה של הגוף הנשי.

ביקורת והסברים חלופיים

כצפוי, יש לתיאוריית הסבתא חלופות: יש הטוענים כי משך הפוריות אצל נשים דומה לזה של מינים קרובים, ותקופת החיים שלאחריה היא פשוט תוצאת לוואי של הארכת תוחלת החיים הכללית, ויש מי שטוען כי יתרונה של תקופת חיים זו היה באפשרות לטפל בצאצאים הצעירים ולא בנכדים. מבקרים אחרים טוענים כי תיאוריית הסבתא ממעיטה בתרומת האב לגידול הילדים ומחייבת להניח כי האישה נשארת עם קרובות משפחתה לאחר שמצאה בן זוג.

על אף ההסתייגויות, הן התצפיות האנתרופולוגיות וההיסטוריות והן מודלים המנסים לחשב את תרומתם של גורמים שונים להצלחה בהורשת הגנים נוטים לתמוך ברעיון שלסבתא יש תפקיד משמעותי בהצלחה האבולוציונית שלנו. כמה חוקרים מסבירים את תפקידן המכריע של הסבתות הקדמוניות בסיפוק צורכי הילד, גם כשהאב בסביבה, בכך שכדאיות ההשקעה של האב בילד יורדת ככל שהוודאות שלו באבהותו יורדת, כך שהסבתא מצד האם היא הדמות הקרובה ביותר שבטוחה בקרבה הגנטית שלה לצאצא.

יופייה של תיאוריית הסבתא הוא בכך שהיא מציעה הסבר אחד לשני המאפיינים הייחודיים לאדם: הילדות והזקנה. כל מה שיצרנו, גילינו והמצאנו מקורו בתקופת הילדות, ומי שמאפשרות לנו להיות ילדים הן הסבתות. אולי דווקא תקופת החיים שזכתה לכינוי המעליב "בלות" היא שאפשרה את לידת הציוויליזציה האנושית.

מה התגלה מאז

מחקרים שפורסמו אחרי כתיבת הטור הוסיפו נתונים לשאלה. באוקטובר 2023 דיווחו בריאן ווד (Brian Wood) מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ועמיתיו בכתב העת Science על עדויות דמוגרפיות והורמונליות לגיל המעבר אצל שימפנזים בטבע, בקהילת נגוגו (Ngogo) שבפארק הלאומי קיבאלה (Kibale) באוגנדה: נקבה שהגיעה לבגרות צפויה לבלות כחמישית מחייה הבוגרים לאחר תום הפוריות – כמחצית מהשיעור אצל נשים בחברות ציידים-לקטים. עם זאת, הנקבות המבוגרות בקהילה זו אינן מסייעות בגידול נכדיהן, ולכן לדברי החוקרים השערת הסבתא אינה מסבירה את התופעה אצלן; ייתכן שהיא נובעת מתנאי המחיה הנוחים באזור, כמו אספקת מזון יציבה ושופעת וסכנת טריפה נמוכה (למאמר ב-Science).

במרץ 2024 פרסמו סמואל אליס (Samuel Ellis) מאוניברסיטת אקסטר ועמיתיו בכתב העת Nature השוואה של נתוני מחזור החיים של 32 מינים של לווייתני שיניים. לפי המחקר, גיל המעבר התפתח באופן עצמאי לפחות ארבע פעמים בחמישה מינים, ובכולם הוא התפתח כשהנקבות האריכו את אורך חייהן הכולל בלי להאריך את תקופת הפוריות, באופן שהגדיל את האפשרות של נקבות מבוגרות לסייע לצאצאיהן ולצאצאי צאצאיהן. החוקרים מציעים שדרך התפתחות דומה מסבירה את גיל המעבר גם אצל בני האדם (למאמר ב-Nature).

הכתבה עודכנה בנובמבר 2026 כדי לשקף מחקר מאוקטובר 2023 שמצא גיל מעבר גם אצל שימפנזים בטבע, ללא סיוע של סבתות לנכדים, ומחקר ממרץ 2024 שחיזק את הקשר בין גיל המעבר לחיים ארוכים ולסיוע בין-דורי אצל לווייתני שיניים.

שאלות ותשובות

מהי השערת הסבתא?

לפי השערת הסבתא, נשים מאריכות ימים שנים רבות אחרי תום הפוריות משום שסבתות שסייעו לבנותיהן לגדל את ילדיהן הגדילו את מספר נכדיהן. כך התפשטו לאורך הדורות התכונות שמאפשרות לנשים לשמור על בריאות גופנית ושכלית גם אחרי גיל המעבר.

מדוע ילדי האדם זקוקים לעזרה רבה כל כך?

לפי מעקב אחר שבטי ציידים-לקטים, ילד אנושי מייצר מזון בערך קלורי השווה לצריכתו רק בסביבות גיל 18, ועד אז משפחתו צריכה לספק לו כ-14 מיליון קלוריות. אצל השימפנזה הצעיר נקודת האיזון הזו מגיעה כבר בגיל 5.

מה גילו התצפיות בשבט הדזה בטנזניה?

בשבט הדזה עיקר הנטל של הטיפול בילדים שכבר נגמלו מהנקה נופל על הסבתות. הן משיגות עבורם שורשים ופקעות, מזון שקשה מאוד להשיג, בזמן שהאבות עוסקים בציד והאמהות מטפלות בתינוקות.

האם יש עדויות לתפקיד הסבתא גם בחברות מסורתיות באירופה?

כן. רישומי הלידות והפטירות בספרי הכנסייה בכפרי אירופה עד המאות ה-18 וה-19 מראים שלילדים היה יתרון כשסבתא הייתה בסביבה, ובמיוחד כשמדובר בסבתא מצד האם.

האם בני האדם הם היחידים שחיים שנים רבות אחרי תום הפוריות?

לא לגמרי. תופעה כזו מוכרת אצל כמה מינים של לווייתני שיניים, ובהם הקטלן, ומחקר שפורסם ב-2023 מצא עדויות לגיל המעבר גם אצל שימפנזים בקהילה אחת באוגנדה, אף שהנקבות המבוגרות שם אינן מסייעות בגידול הנכדים.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל-[email protected]

עוד בנושא באתר הידען

שאלות ותשובות

מהי השערת הסבתא?

לפי השערת הסבתא, נשים מאריכות ימים שנים רבות אחרי תום הפוריות משום שסבתות שסייעו לבנותיהן לגדל את ילדיהן הגדילו את מספר נכדיהן. כך התפשטו לאורך הדורות התכונות שמאפשרות לנשים לשמור על בריאות גופנית ושכלית גם אחרי גיל המעבר.

מדוע ילדי האדם זקוקים לעזרה רבה כל כך?

לפי מעקב אחר שבטי ציידים-לקטים, ילד אנושי מייצר מזון בערך קלורי השווה לצריכתו רק בסביבות גיל 18, ועד אז משפחתו צריכה לספק לו כ-14 מיליון קלוריות. אצל השימפנזה הצעיר נקודת האיזון הזו מגיעה כבר בגיל 5.

מה גילו התצפיות בשבט הדזה בטנזניה?

בשבט הדזה עיקר הנטל של הטיפול בילדים שכבר נגמלו מהנקה נופל על הסבתות. הן משיגות עבורם שורשים ופקעות, מזון שקשה מאוד להשיג, בזמן שהאבות עוסקים בציד והאמהות מטפלות בתינוקות.

האם יש עדויות לתפקיד הסבתא גם בחברות מסורתיות באירופה?

כן. רישומי הלידות והפטירות בספרי הכנסייה בכפרי אירופה עד המאות ה-18 וה-19 מראים שלילדים היה יתרון כשסבתא הייתה בסביבה, ובמיוחד כשמדובר בסבתא מצד האם.

האם בני האדם הם היחידים שחיים שנים רבות אחרי תום הפוריות?

לא לגמרי. תופעה כזו מוכרת אצל כמה מינים של לווייתני שיניים, ובהם הקטלן, ומחקר שפורסם ב-2023 מצא עדויות לגיל המעבר גם אצל שימפנזים בקהילה אחת באוגנדה, אף שהנקבות המבוגרות שם אינן מסייעות בגידול הנכדים. עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל[email protected]