שאולי שואל : האמנם היינו מעטים נגד רבים במלחמת העצמאות?
בתש"ח, כנגד כל הסיכויים ניצחנו 7 צבאות חזקים שאיימו להשמידנו. קשה למצוא בוגר מערכת החינוך הישראלי שהמיתוס הזה אינו צרוב בתודעתו.
אז זהו, שאולי שבאף אחד משלביה של מלחמת השחרור לא עמדנו "מעטים נגד רבים". המלחמה החלה עם החלטת החלוקה באו"ם ב29 בנובמבר 1947 ועד לפלישת צבאות ערב עם סיום המנדט הבריטי ב15 במאי 48 נשאה אופי של מלחמת אזרחים בין היישוב היהודי לאוכלוסיה הפלסטינית.
היהודים היו אמנם מיעוט בא"י המנדטורית אך לרשותם עמדו יותר נושאי נשק: מההגנה, מהמחתרות ואלפי משוחררים מהצבא הבריטי שאומנו במסגרת צבא סדיר: בסך הכל 30,000 לוחמים. ברשות היהודים היה יותר נשק והכוח היחיד בין הים לירדן שהיה בעל יכולת צבאית מעבר לגרילה או מגננה: הפלמ"ח. מולם עמדו כ25,000 לוחמים פלסטינים: הצבור הערבי העירוני נרתם למאבק מתחילתו אבל עיקר האוכלוסייה הערבית בא"י הייתה כפרית והתגייסותה איטית ומהוססת. בשלב זה הייתה ליהודים עדיפות מספרית ועדיפות בנשק שהכריעה את המאבק על הערים המעורבות ועל הפריפריה שלהן. הערבים הצליחו לנהל מלחמת גרילה ובעיקר לשבש את התחבורה אך לא כמעט ויזמו כיבוש יישובים יהודים.
עם הכרזת המדינה פלשו לארץ צבאות ערב הסדירים אלא שב1948 מצרים תחת שלטונו של המלך פארוק רחוקה הייתה מלהיות מעצמה צבאית והכוח שהוקצה למערכה קטן וציודו דל . האכזבה מחוסר המוכנות של הצבא המצרי למלחמה הניעה את התגבשות קבוצת "הקצינים הצעירים" שהפילו את שלטונו של פארוק ב1953. צבאות סוריה ולבנון (ששלחה לשדה הקרב 436 מחייליה) היו חלשים אפילו יותר. יציאת הבריטים הכניסה למלחמה יחידה צבאית סדירה, חזקה ומאומנת היטב: הליגיון הירדני אלא שבהתאם להסכמות מוקדמות עם ראשי היישוב נמנע צבא ירדן מלתקוף אזורים שהוקצו בתוכנית החלוקה למדינה היהודית. מן העבר השני מקבלת המדינה הצעירה חיזוק צבאי מברה"מ התומכת בשלב זה ללא סיג בצד הישראלי. הקרבות הקשים ביותר מתרחשים בין הכרזת המדינה ב15 במאי ועד להפוגה הראשונה ב10 ביוני. מי שמתאר את מלחמת העצמאות כמלחמת מעטים נגד רבים מתכוון לאותם 25 ימים במהלכם התרחשו קרבות ההגנה ההרואיים בנירים ויד מרדכי. על יחסי הכוחות בין הצדדים בשלב זה יש מחלוקת בין היסטוריונים למלחמה מול צה"ל בו שירתו כ 30,000 נכנסו למערכה כ 10,000 חיילים מצרים בכוח שנכנס לנגב, כעשרת אלפים חיילים מסוריה ועיראק וכ10,000 חיילים ירדנים בהם חיילי הליגיון שהיה הכוח הצבאי המשמעותי ביותר מבחינת ציוד, אימון ופיקוד אך, כאמור מוגבל במטרותיו. כלומר הכוחות שקולים בערך מבחינת כוח אדם, אפילו לגרסת ההיסטוריונים המעריכים בנדיבות הרבה ביותר את סדר הכוחות הערבי צה"ל אינו נלחם בשלב זה כשהוא בנחיתות מספרית "ספרטנית" ופרט לתחום האווירי גם לא בנחיתות איכותית. ההפוגה הראשונה בקרבות וכמוה ההפוגה השנייה בחודש יולי מנוצלות היטב בצד הישראלי לגיוס לוחמים מקרב העולים החדשים ולהצטיידות בנשק כך שהשלבים הבאים במלחמה עומדים בסימן יתרון מובהק לצידנו. בסך הכל מונה צה"ל בסוף המלחמה מעל 100,000 חיילים ואילו כלל הכוחות הערביים מונים מעט יותר ממחצית המספר הזה.
המספרים הללו אינם סודיים ואפילו לא בגדר סנסציה של "היסטוריונים חדשים" ובכל זאת משום מה קשה לנו לוותר על הרעיון של "מעטים נגד רבים" . החידה גדולה אפילו יותר כשמתברר שהמיתוסים המכוננים של עמים אחרים הם דווקא של ניצחונות "רבים נגד מעטים". כך גאוות הרוסים בניצחונם על גרמניה הנאצית ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה" , כך גאוות האמריקנים על ניצחון הרבים מהצפון על המעטים מהדרום במלחמת האזרחים והגאווה המוסלמית על ניצחונות צבאותיו הגדולים של צאלח א דין על צבא הצלבנים הקטן ממנו. יש הגיון בגאווה הזו: יש להעריך מצביא המצליח לגייס, לצייד ולהפעיל כוח גדול באופן המביא לניצחון במערכה. כך מתהדר מלך היוונים (האכאים) אגממנון ביתרון מספרי של יותר מ10 ל1 על היריב בטרויה
" אילו..היו נקהלים הטרויים, כל אשר יש לו כיריים
אולם אנו אכיים מתפקדים עשרה עשרה,
ולקחו כל סיעה וסיעה איש טרויה שימזוג לה יין
רבות ורבות עשרות תחסרנה היום את מלצרן" (איליאדה, שיר שני תרגום טשרניחובסקי).
היוונים לא ראו כל פחיתות כבוד בניצחון זה של ה"רבים" אלא להפך: היללו את שפע הספינות עמוסות הלוחמים שהפליגו להצלתה של הלנה.
כשבודקים מי שותף לנו בהערצת מלחמת "מעטים נגד רבים" אנו מוצאים עצמנו בחברה מביכה למדי . מלך ספרטה , אגיס השני, מצוטט באמירה השחצנית "אין הספרטנים שואלים מה מספר האויבים אלא היכן הם" אלא שאין לאנושות סיבה מיוחדת להתגעגע לעיר מדינה טוטליטרית זו.
הקונקיסטאדורים הספרדים היו קומץ לוחמים שכבשו אימפריות גדולות במרכז ודרום אמריקה אך בזיכרון ההיסטורי נחרטו בעיקר כרוצחי המונים ומשעבדים. הרומנטיקה של "מעטים נגד רבים" מפרנסת את המיתוס הפולני אלא שקשה לקנא בחורבן שהמיטו מלחמות מעטים נגד רבים על האומה הזו. ככלל מלחמת מעטים נגד רבים היא עדות לטיפשותה של הנהגה, לטירוף קולקטיבי או למסע שוד קולוניאלי בו ה"רבים" עניים ונחשלים והמעטים חמושים ומאורגנים היטב.
התנועה הציונית הגיעה להישגיה הגדולים דווקא משום שנמנעה מעימותים הרואיים והקפידה שלא להישאר לבדה מול רבים: מהתמיכה הבריטית במלחמת העולם הראשונה ואחריה דרך הברית עם ברה"מ ב1947-1948, עם צרפת בשנות ה50 וה60 וכמובן הברית האסטרטגית עם ארה"ב. בן גוריון לא היה ספרטני, הוא התעניין מאוד בכוחו של האויב ונזהר היטב שלא להיכנס למלחמת "מעטים נגד רבים".
מעטים מול רבים בתנ"ך
רעיון המעטים נגד רבים הוא בבסיסו תאולוגי, והוא דרכו של המספר המקראי להמחיש את שליטת האלוהים במאורעות. כדי להראות את גדולת האל חייב עמו הנבחר לנצח בניגוד ליחסי הכוחות. תפקידם של תיאורי המלחמה במקרא אינו תיעוד היסטורי אלא חיזוק האמונה וכך כדאי להיות בין 318 "חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" של אברהם ולא בשורות צבא כדרלעומר (בראשית י"ד). גדעון מקצץ את מספר הלוחמים מ32,00 עד ל300 בשל חששו של הבוס ממלחמה שאינה של מעטים נגד רבים " רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם: פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי" (שופטים פרק ז') . המדרש מתמצת את תפיסת היסטוריה היהודית לדו שיח קצרצר בין רבי יהושוע לקיסר רומי "אנדריאנוס קיסר אמר : גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים. אמר לו (רבי יהושע) גדול הוא הרועה שמצילה ".
הסיפור הציוני הלביש את הכבשה בחאקי, את הזאבים בכאפיות ומחק את הרועה: מהלך מתבקש למי שמבקש לגייס המונים שאיבדו את אמונתם הדתית. כך שופץ סיפור החנוכה והיה לאבן יסוד של החינוך הלאומי כשמלחמת הדת הופכת למערכה לשחרור לאומי. מיתוס "רבים ביד מעטים" היגר מתפילת "על הניסים" אל תכנית החינוך הציונית ואילו את המשך המשפט: “טמאים ביד טהורים, זדים ביד עוסקי תורתך” הותירו המחנכים עמוק בין דפי הסידור. כיוון שמלחמת החשמונאים הייתה בעיקרה מלחמת אחים וה"טמאים" לא היו נוכרים אלא יהודים מתיוונים הרי שהמיתוס המקורי בעייתי: מעטים הכופים דרכם על ה"רבים".
לאורך שנים רבות הצליחה הציונות ללהטט בין נאומים נרגשים על גבורת המעטים לבין מציאות בה הקפידה ההנהגה למנוע סיטואציה של מעטים נגד רבים. כך למשל טורח מאיר יערי לצנן התלהבות הרואית ביישוב בעקבות מרד גטו ורשה ב1943 "הפיקדון הזה (היישוב היהודי) אינו מתיר לנו מחשבת מצדה וקו של מצדה. אנו איננו נלחמים את הקרב האחרון. לא נברור לנו מיתה יפה, גם לא מיתת-גבורה יפה. לא נמות כי נחיה".
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל[email protected]
לערך על יחסי הכוחות במלחמת העצמאות בויקיפדיה
עוד בנושא באתר הידען: