כיצד עוקרו עשרות-אלפי נשים בניגוד לרצונן, במדינה החופשייה ביותר בעולם, בשם טוהר הגזע.
לפני יותר ממאה שנה, עמד אלכסנדר גרהם בל בפני האקדמיה הלאומית למדע, והציע כי זוגות חירשים לא יורשו להביא ילדים לעולם. טענתו המרכזית היתה כי לזוגות חירשים יש סיכוי גבוה מהרגיל להביא לעולם ילדים נטולי יכולת שמיעה. ספק אם הוא עצמו הבין איזו תיבת פנדורה פתח, אך כל מי שעיניו פקוחות לעתיד היה יכול לראות את המדרון החלקלק הפוטנציאלי בהצעה שכזו. הצעתו של בל התקבלה במחיאות כפיים סוערות מצד הקהל – ג'נטלמנים לבנים טהורים, רובם ככולם.
קשה לדעת מה היה היקף כוונתו של בל. כאדם נעים על הבריות, שעבד רבות עם ילדים חירשים וצפה בבעיות בהם נתקלו, הוא בוודאי רצה למנוע סבל מיותר, ולהקטין את הסיכוי ללידת ילדים חירשים. אך הצעתו היוותה את הבסיס לחוקי העיקור שנכפו על תושבי ארצות הברית, במחצית הראשונה של המאה העשרים.
בניגוד למסורת האמריקאית רבת השנים, לא רק אפרו-אמריקאים ומהגרים הופלו לרעה. המודל של החוק, כפי שהוצע על-ידי משרד הרישום לאיאוגניקה, התיר את עיקורם הכפוי של 'הבלתי-מתאימים' – אותם אנשים המהווים עול על החברה. החוק כלל אנשים אשר היו "רפי-מוחין, מטורפים, בעלי נטייה לפשיעה או לאפילפסיה, שיכורים, חולים, חירשים, עיוורים, מעוותים ונתמכים", כולל "יתומים, בני בלי-יעל, זונות, חסרי בית ועניים מרודים."
בשנת 1924 עבר חוק העיקור הכפוי במדינת וירג'יניה, כשהוא מתבסס על המודל שהוצע על-ידי המשרד. האדם הראשון שעבר את העיקור בוירג'יניה היתה קארי באק, אם צעירה חד-הורית, בת שבע-עשרה שנים בלבד. אמה היתה דיירת קבע בבית משוגעים בוירג'יניה, ואנשי החוק קבעו כי טירופה של האם יעבור בתורשה גם לבת. כאדם הראשון שעתיד היה לעבור עיקור בוירג'יניה, קארי הועמדה למשפט ראווה – משפט מכשפות מודרני - שנועד להצדיק את החוק החדש.
התובעים זימנו עדי אופי שונים שהעידו על טבעה הפגום של קארי ואמה. מפקח המושבה, ד"ר אלברט פרידי, העיד כי לאמה של קארי היה, "עבר של היעדר מוסריות, זנות, חוסר אמינות ועגבת." באופן כללי, הוא לא ראה את משפחת באק בעין טובה, וסבר כי, "אנשים אלו משתייכים לשכבת הלבנים הדרומיים האנטי-חברתיים, הנעים ונדים, בורים, וחסרי-ערך."
גם משרד הרישום לאיאוגניקה שלח את נציגיו למשפט. סוציולוג ואחות הצלב האדום בדקו, כל אחד לחוד, את בתה הצעירה של קארי, וקבעו כי היא היתה "מתחת לממוצע" ו- "לא לגמרי נורמלית." בהתחשב בעובדות אלו, ולאחר ערעור לבית המשפט העליון שנדחה, נגזר דינה של קארי באק שלא לשאת ילדים בשנית והוצא לפועל לאלתר.
כמעט שישים שנים לאחר מכן, בחקירה מעמיקה, התגלה עיוות הדין המקיף שבמשפט. חלק מעדי האופי לא פגשו מעולם את קארי. הסנגור והקטגור שיתפו פעולה בנסיון להביא למימוש החוק בוירג'יניה. קארי עצמה לא היתה 'נגועה בהיעדר מוסריות ובזנות', כפי שהואשמה, אלא נאנסה על-ידי אחיינה המאומץ.
אחרון חביב – בתה של קארי, שאובחנה כתינוקת 'מתחת לממוצע' – היתה תלמידה רגילה לכל הדיעות בבית-הספר, כשברוב המקצועות קיבלה ציונים הנעים בין שמונים למאה. היא נכללה ברשימת התלמידים המצטיינים של המוסד, עד למותה ממחלת ילדות, כשהיא בת שמונה שנים.
קארי באק – האשה האנטי-חברתית, הבורה וחסרת הערך – אושפזה במושבת וירג'יניה לאפילפטיים ורפי-מוחין לאחר העיקור שעברה, אך שוחררה לאחר זמן קצר. היא התחתנה ונשארה נשואה במשך 25 שנים, עד למותו של בעלה. לדעת כל מכריה, כולל חוקרים שביקרוה לאורך השנים, היא היתה אשה רגילה לגמרי, שקראה עיתונים ופתרה תשבצים מדי יום. לאחר מות בעלה, היא בילתה את שארית חייה בחברת אחותה, דוריס, שעוקרה בלא ידיעתה במהלך טיפול הרדמה רפואי שעברה, ומעולם לא הבינה מדוע לא הצליחה להביא ילדים לעולם.
בל אולי הונע ברצון להפחית את הסבל האנושי, אך התוצאה היתה מפלצתית במימדיה. למעלה מ- 64,000 אמריקאים עוקרו בניגוד לרצונם, וחלקם גם ללא ידיעתם. בדומה לדוריס, נשים רבות הגיעו לבתי-חולים לקבלת טיפול שגרתי, או אפילו ללדת את ילדיהן, ועזבו את שערי המוסד מבלי לדעת את הגורל שנכפה עליהן ביד הרופא המטפל עליו סמכו. הקריטריון העיקרי עליו נסמכו הרופאים במקרים אלו היה, בפשטות, צבע העור. גופן של נשים אינדיאניות ואפרו-אמריקאיות היה להפקר, בחסות החוק, שגזל מהן את ילדיהן שטרם נולדו.
תריסר שנים לאחר עיקורה הכפוי של קארי, ועוד כמה אלפי עיקורים במדינת וירג'יניה, זכה משרד הרישום לאיאוגניקה בכבוד מפוקפק. הארי לאוגלין, חבר המשרד שהציע את המודל לחוק העיקור הכפוי שהועבר במדינות רבות, קיבל תואר של כבוד מאוניברסיטת היידלברג, כראיה לעבודתו הברוכה ב- "מדע הטיהור הגזעי". ואכן, עבודתו סיפקה את הבסיס המשפטי לעיקורם של למעלה מ- 350,000 בני-אדם בגרמניה, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
החזרה לשפיות החלה בשנת 1942, עם קביעת בית-המשפט העליון שיש פגם מוסרי בעיקור הנכפה על פושעים מועדים. עד לאותה נקודה, התיר החוק את איברי הרבייה של פושעים שהורשעו בעבירות צווארון כחול בלבד, כשוד ורצח, אך שלל את עיקורם של פושעים שהורשעו שוב ושוב בעבירות צווארון לבן – כקבלת שוחד ומינויי קרובים.
בית המשפט קבע פה-אחד, כי חוק העיקור הכפוי אינו שווה כלפי כלל האזרחים, ויש להפעיל עליו פיקוח מתמיד. תחת תנאים אלו היינו מצפים שהתומכים בעיקור הכפוי יסכימו להכליל את החוק גם על עבירות צווארון לבן, מתוך חזונם להשבחת האנושות. אך קובעי המדיניות – הפוליטיקאים - התנגדו לרעיון זה, וסיבותיהם שמורות עימם.
רק לאחר מלחמת העולם השנייה ופרסום זוועות השואה, שינתה דעת הקהל בארצות-הברית את כיוונה. חוקי העיקור הכפוי נעלמו בהדרגה ובאיטיות. במדינת אורגון התרחש העיקור הכפוי האחרון בשנת 1981, ומשרד האיאוגניקה (או בשמו החדש, המשרד להגנה חברתית), נסגר שנתיים לאחר מכן.
במדינות רבות התפרסמו התנצלויות פומביות מצד המושלים על חלקן בעיקורים, אך כולם כאחד סירבו להציע פיצויים למעוקרים. הטענה הרווחת היא כי רק מעטים נותרו בחיים מאז אותן שנים, ועל צאצאיהם אין על מה לדבר, מסיבות מובנות.
פרשת העיקורים הכפויים מאלצת אותנו להישיר מבט על החוק והמשפט, ולהכיר כי הם אינם תמיד הוגנים ושפויים, ולנצח יהיו נגועים בהלך רוח הקהל ודעת הדור. אך גם את עצמנו חייבים אנו לבקר, ולהשגיח תמיד כי זוועות העבר לא יחזרו על עצמן. זכותה הטבעית ביותר של קארי באק, צד בצד עם זכויותיהם של אלפי בני-אדם אחרים, נגזלה במשפטי המכשפות של המאה העשרים.
מי ייתן ולא יחזור בשנית.