אם כבר לא חייבים להתחתן – למה אנשים עדיין עושים זאת?

הנישואים איבדו חלק מתפקידיהם ההיסטוריים: נשים אינן תלויות עוד בבעל לפרנסתן, זוגות יכולים לחיות יחד ולגדל ילדים בלי להתחתן, ובחברות מערביות רבות הדת נחלשת. ובכל זאת אנשים ממשיכים לעמוד מול משפחה וחברים ולהבטיח להישאר יחד. חוקרת הספרות דבורה באום מציעה שהסיבה נמצאת לא רק בחוק, בכסף או במסורת, אלא גם בצורך להפוך קשר פרטי להתחייבות בעלת משמעות

אבל חלק גדול מההסברים האלה נחלש מאוד בחברות המערביות. נשים עובדות ומתפרנסות באופן עצמאי, זוגות חיים יחד בלי להינשא, ילדים נולדים וגדלים מחוץ לנישואים, ואנשים יכולים לקיים קשר זוגי ארוך בלי לבקש מהמדינה או מהממסד הדתי לאשר אותו.

ובכל זאת אנשים ממשיכים להתחתן.

זו השאלה שמעסיקה את פרופ' דבורה באום מאוניברסיטת סאות'המפטון: לא מדוע שיעור הנישואים יורד, אלא מדוע המוסד העתיק הזה מצליח לשרוד גם לאחר שחלק מהסיבות המעשיות לקיומו נחלשו.

פחות אנשים נשואים – אבל הנישואים לא נעלמו

המגמה בבריטניה ברורה. לפי מפקד האוכלוסין של 2021, לראשונה מאז החלו הרישומים, רוב המבוגרים בבריטניה אינם נשואים.

במקביל התחזקו חלופות שבעבר היו מקובלות פחות: חיים משותפים ללא נישואים, גידול ילדים מחוץ למסגרת הנישואים, משפחות חד־הוריות ומבנים משפחתיים וזוגיים מגוונים יותר.

כלומר, נישואים כבר אינם תחנה כמעט אוטומטית במסלול שבין נעורים לבגרות.

ובכל זאת, אנשים רבים – ובהם חילונים, ליברלים, להט"בים וגם מי שכבר התגרשו בעבר – ממשיכים לבחור בהם.

כששואלים למה – התשובה אינה תמיד ברורה

במהלך העבודה על ספרה On Marriage שאלה באום אנשים נשואים מדוע החליטו להתחתן.

דווקא אנשים שקיבלו החלטה בעלת השלכות מרחיקות לכת התקשו לעיתים להסביר אותה. התשובות נעו בין ביטחון, ילדים ויציבות לבין שיקולי מס, לחץ חברתי ואהבה. אחרים הזכירו הורים, עבודה, אשרות שהייה, כסף, נוחות – או פשוט את הרצון לערוך מסיבה גדולה.

זו אולי אחת התכונות המעניינות של הנישואים המודרניים: אנשים יכולים להתייחס בביקורת למוסד, לראות בו שריד של חברה פטריארכלית, ובכל זאת לבחור להיכנס אליו.

הבחירה אינה בהכרח סתירה. מוסדות חברתיים יכולים לשנות את משמעותם בלי להיעלם.

בישראל אפשר לראות דוגמה אחרת לתהליך הזה. מחקר שעליו דיווחנו בעבר בכתבה „חתונה מותאמת אישית” עסק דווקא בזוגות יהודים הזכאים להינשא ברבנות אך בוחרים למסד את יחסיהם בדרך אחרת. כלומר, דחיית המסגרת הדתית אינה בהכרח דחייה של הרצון בטקס או בהכרה בזוגיות.

הדת נחלשת, אבל משהו ממנה נשאר

אחד החלקים המעניינים בטיעון של באום נוגע לחילון.

בבריטניה כבר ב־1992 עבר מספר טקסי הנישואים האזרחיים את מספר הטקסים הדתיים. כיום שיעור גבוה של צעירים בריטים אינו מזדהה עם דת. ובכל זאת, טוענת באום, קשה להוציא מן הנישואים לחלוטין את המבנה הסמלי שהדת העניקה להם במשך מאות שנים.

אפילו השפה מסגירה זאת.

אנשים אינם רק אומרים זה לזה שהם מעוניינים להמשיך לגור יחד. הם נודרים נדרים. הם מבטיחים נאמנות. הם מדברים על „לנצח” ועל חיים משותפים עד המוות.

הטקס הופך החלטה פרטית לדבר שאנשים אחרים עדים לו.

וכאן עשויה להימצא אחת הסיבות להישרדותו.

התחייבות בפני עדים

זוג יכול לאהוב בלי להתחתן. הוא יכול לחלוק בית, חשבון בנק וגידול ילדים בלי טקס. לכן, אם כל הדברים האלה אפשריים בלי נישואים, הטקס עצמו דורש הסבר.

אחת האפשרויות היא שהפומביות היא חלק מן העניין.

הצהרה שנאמרת בפני בן או בת הזוג בלבד שונה מהצהרה הנאמרת בפני משפחה, חברים ולעיתים גם מדינה או קהילה דתית. הנישואים הופכים מערכת יחסים פרטית למעמד חברתי מוכר.

הם אינם מבטיחים שהקשר יחזיק מעמד. עצם קיומם של גירושים מספיק כדי להפריך הבטחה כזו. אבל הטקס אומר שבנקודת זמן מסוימת שני אנשים החליטו להפוך את כוונתם להישאר יחד להתחייבות פומבית.

ומה נשאר מהרעיון הדתי בעולם חילוני?

באום נעזרת כאן באנתרופולוג התרבות ארנסט בקר, מחבר הספר The Denial of Death. בקר עסק בדרכים שבהן בני אדם מחפשים משמעות ומנסים להתמודד עם הידיעה שחייהם סופיים.

בחברה חילונית, מציעה באום, חלק מן התקוות שיוחסו בעבר לדת עשויות לעבור אל האהבה הרומנטית. הזוגיות אמורה לספק משמעות, מקלט, המשכיות ותחושה שמשהו בחיינו יעמוד מול אי־הוודאות.

אין פירוש הדבר שהאהבה החליפה את הדת, ובוודאי לא שכל אדם חילוני מתחתן מסיבה כזו. זהו טיעון תרבותי, לא ממצא ניסויי.

אבל הוא מסביר פרדוקס מעניין: דווקא כאשר הנישואים נעשו פחות הכרחיים מבחינה כלכלית וחברתית, אפשר שהמשמעות הסמלית שלהם נעשתה חשובה יותר עבור מי שבוחר בהם.

גם בישראל השאלה מורכבת יותר

בישראל אי אפשר להעתיק את הדיון הבריטי אחד לאחד. המעמד האישי קשור כאן לדת ולמדינה בצורה שונה מאוד. הדרך להינשא בישראל תלויה במוסדות הדת, ויש זוגות שאינם יכולים להינשא בארץ או אינם רוצים לעשות זאת באמצעות הממסד הדתי.

לכן צריך להפריד בין שתי שאלות: מדוע אנשים רוצים להיות נשואים, ומדוע הם רוצים – או אינם רוצים – לעבור דרך הממסד המוסמך לערוך נישואים.

המחקר הישראלי שתואר ב„חתונה מותאמת אישית” ממחיש בדיוק את ההבחנה הזאת: גם זוגות שבוחרים שלא להינשא ברבנות עשויים לרצות למסד את הקשר ולערוך טקס שמבטא את ערכיהם.

ההבחנה נעשתה מעניינת עוד יותר בעידן הבינה המלאכותית. בכתבה „כשהאהבה הופכת למנוי: האם אדם יוכל להתחתן עם בינה מלאכותית?” עסקנו בשאלה מה בכלל הופך נישואים לנישואים כאשר אחד הצדדים אינו אדם. הדיון ממחיש שהנישואים אינם רק הצהרת אהבה: הם יוצרים גם רשת של זכויות, חובות, קרבה משפחתית ואחריות משפטית וחברתית.

ואולי דווקא משום שאפשר כיום לקיים כמעט את כל מרכיבי הזוגיות בלי להתחתן, הבחירה לעשות זאת נעשתה מעניינת יותר.

הנישואים אינם עוד תשובה מובנת מאליה לשאלה כיצד מבוגר אמור לחיות. הם נעשו אפשרות אחת מתוך כמה.

ומי שבוחר בה אינו בהכרח מאמץ את מוסד הנישואים כפי שהיה לפני מאה שנה. הוא עשוי לקחת מוסד עתיק, להשיל ממנו חלק מן התפקידים הישנים שלו ולתת לו משמעות חדשה: לא מפני שחייבים להתחתן, אלא דווקא מפני שכבר לא חייבים.

שאלות ותשובות

למה אנשים עדיין מתחתנים אם אפשר לחיות יחד בלי נישואים?

אין סיבה יחידה. אנשים מציינים אהבה, יציבות, ילדים, ביטחון משפטי וכלכלי, משפחה ומסורת. באום מצביעה גם על תפקידו הסמלי של הטקס: הפיכת קשר פרטי להתחייבות פומבית.

האם שיעור הנישואים באמת יורד?

כן. בבריטניה, למשל, מפקד 2021 הצביע לראשונה על כך שרוב המבוגרים אינם נשואים. במקביל נעשו חיים משותפים ללא נישואים ומבנים משפחתיים אחרים נפוצים ומקובלים יותר.

האם חילונים מוותרים על נישואים?

לא בהכרח. החילון החליש את הקשר ההכרחי בין נישואים לדת, אך טקסים אזרחיים ונישואים בקרב חילונים ממשיכים להתקיים. באום מציעה שחלק מן המשמעות הסמלית שהייתה בעבר דתית נשמרה בתוך מוסד הנישואים.

האם המצב בישראל דומה לבריטניה?

לא לגמרי. בישראל מוסדות הדת ממלאים תפקיד משפטי מרכזי בנישואים, ולכן הבחירה אם וכיצד להתחתן כרוכה גם בשאלות של דת, חופש בחירה ומעמד אישי.

עוד בנושא באתר הידען

חתונה מותאמת אישית

כשהאהבה הופכת למנוי: האם אדם יוכל להתחתן עם בינה מלאכותית?

על השיגעון, על האהבה – ועל התרופה לשניהם

שמרים בוחרים בני־זוג שמגדילים את הצלחת הצאצאים

לא רומן פרהיסטורי: מחקר חדש מערער את הסיפור על „אהבת” ניאנדרטלים וספיינס

לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי