השאלה הזו, שנשאלת שוב ושוב בעשורים שחלפו מאז מלחמת העולם השנייה, היתה מאז ומתמיד אתגר עצום בפני הוגי הדעות החרדים * הם ראו אנשים שמאבדים את אמונתם בגלל השואה, וחששו מהסחף * התשובות שלהם נעו מהאשמת חטאי העם היהודי, דרך תיאוריית "הסתר הפנים" ועד למסקנה שהאדם אינו יכול להבין את הגיון מעשי האל * כך מתמודדים החרדים עם האסון הגדול של העם היהודי
אבישי בן-חיים
לא ברור איך, ובעיקר למה, אבל השואה ודרך זיכרון הטרגדיה הנוראה של העם היהודי הפכו במידה לא מבוטלת דווקא לזירת פולמוס פנים-יהודית, לזירת מריבות בין חרדים לחילונים. מדי שנה ביום השואה מתבקשים החרדים להתמודד עם שאלות רבות מעוררות מדון ומחלוקת, כמו למה הם לא עומדים בצפירה? (למרות שלפחות במקומות ציבוריים רובם המכריע עומדים) למה הורו רבנים לחרדים בגולה שלא לעלות לארץ? איך זה שהיו אדמו"רים חשובים שברחו והותירו את חסידיהם מאחור? כתגובה פיתחו החרדים שלל תשובות מרתקות. הם לא הסתפקו בכך והעלו שאלות משלהם, מעוררות מדון ומחלוקת לא פחות: גבורתם של מי עדיפה? של מורדי הגטאות והפרטיזנים או של החרדים במחנות, שנאבקו לשמור על אמונתם ועל חוקי דתם בתנאים הבלתי אפשריים? האם ההנהגה הציונית העדיפה שלא להציל חרדים מהשואה? ובעיקר: מי אשם בשואה?
אבל שאלת השאלות היתה ונשארה: איפה היה אלוהים בשואה? גם 59 שנים אחרי נמשכים החיפושים אחר תשובה לשאלה הבלתי נמנעת הזו ולבנותיה: "צדיק ורע לו? " ו "על מה עשה ה' לעם ישראל ככה? ". במשך השנים השקיעו הוגים חרדים רבים מאמצים להתמודד עם השואה ולהעניק תשובות שיסברו, ולו במעט, את האוזן.
לא מדובר בסוגיה תיאולוגית חדשה. ימיה של שאלת "צדיק ורע לו" כימיו של המין האנושי. אין חידוש גם בעובדה שלאורך ההיסטוריה העם היהודי נרדף וספג מפלות פיזיות במאבקיו מול העמים האחרים והדתות האחרות, דבר שאיפשר למשל להציג את מצבם הנורא של היהודים בגלות כראיה לצדקת הנצרות.
ולמרות זאת נדרשו ההוגים והמנהיגים החרדים לאמץ את מוחם הקודח ולהציג בעקבות מוראות ואימי השואה תשובות חדשות. אולי היה זה בשל העובדה שאל העוצמה הבלתי נתפשת של האסון בשואה חברה העובדה כי לראשונה בהיסטוריה היהודית עמדה בפני כל יהודי אלטרנטיבה של זהות יהודית אחרת, חילונית-ציונית, שדחקה הצדה את הדת ומצוותיה וגם את אלוהים.
ההוגים החרדים שמעו את הקולות של אלו שגיבשו את חילוניותם סביב טענת אובדן האמונה באלוהים בעקבות השואה ושל אלה שגיבשו את ציוניותם סביב טענת אי-הסיוע האלוהי ליהודים בשואה, וחששו מהסחף. הרבנים נזעקו, אפוא, למצוא תשובות לשאלה זו. הם אמנם העלו תשובות גם לשאלות הרבות האחרות שקשורות בסוגיית השואה ושהוזכרו למעלה, אבל מאחר שתקצר היריעה לעסוק בכל אותן סוגיות מורכבות, תעסוק הסקירה הבאה במקבץ מתשובות החרדים לשאלה הבעייתית מכל: "איפה היה אלוהים בשואה? "
העוון הכלל-יהודי
באופן לא מפתיע, הכיוון הכללי היה חיפוש העוון הכלל-יהודי שהוביל לכך שהאל הביא על היהודים את השואה. בין הראשונים לעשות זאת היה הרב אלחנן וסרמן, אחד ההוגים החרדים הבולטים בכל הדורות, שבעצמו נספה בשואה. בחיבורו "עקבתא דמשיחא" ניתח הרב וסרמן את הסיטואציה הרוחנית של היהודים לפני השואה, כשיהודים רבים הלכו שבי אחר אידיאולוגיות דוגמת הסוציאליזם והלאומיות (הנאציונליזם), וכתב : "בימינו אלה בחרו להם היהודים בשתי עבודות זרות: הסוציאליזם והנאציונליזם. את תורת הנאציונליזם החדש אפשר להגדיר בקיצור נמרץ:'נהיה ככל הגויים'. אין דורשים מיהודי אלא את ההרגשה הלאומית. השוקל את השקל והמזמר את' התקווה' פטור מכל מצוות שבתורה. ברור כי שיטה זו נחשבת כעבודה זרה לפי דעת תורה. קרה מעשה נסים, בשמים הרכיבו את שתי העבודות הזרות הללו לאחת: נאציונל-סוציאליזם. יצרו מהן מטה זעם איום החובל ביהודים בכל קצוות הארץ. הטומאות להן סגדנו הן החובלות בנו".
גם הרבי מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים, המנסח הרהוט והקיצוני ביותר של ההתנגדות החרדית לציונות, לא הבין מה הקושי למצוא את האשמים בשואה. הרבי מסאטמר הציב במרכז משנת ההתנגדות לציונות את טקסט "שלוש השבועות". השבועות מופיעות במסגרת ההסברים בגמרא לפסוק מ"שיר השירים": " השבעתי אתכם בנות ירושלים - אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".
ההשבעות מוסברות כאיסור על עם ישראל (האשה) לעורר את הגאולה (האהבה) לפני שיגיע זמנה. שלוש השבועות העיקריות המוזכרות ככאלה שאותן השביע הקב"ה את ישראל שלא יעשו הן: "שלא יעלו ישראל בחומה"," שלא ימרדו באומות העולם" ו"שלא ידחקו את הקץ". המשמעות : השבועות אוסרות על היהודים אקטיביזם פוליטי מוגזם ומציבות את מצב הגלות כמצב שעם ישראל לא יכול ולא רשאי לשנות, ודאי לא באמצעים פוליטיים, ודאי וודאי שלא באמצעים של כוח, ועל אחת כמה וכמה שלא באמצעות הציונות.
וכך כתב הרבי מסאטמר: "והנה מלפנים בישראל בכל הדורות, כשהגיעה עת צרה ליעקב חקרו ודרשו מה זה ועל מה זה? איזה עוון גרם להביא לידי כך? ועכשיו בדורנו זה, אין צריכין לחפש ולבקש במטמונים את העוון שהביא עלינו את הצרה הזאת, כי הוא גלוי ומפורש בדברי חז"ל, שהגידו לנו זאת בפירוש שלמדו שעל-ידי העבירה על השבועות שלא לעלות בחומה ושלא ידחקו את הקץ'אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה'. ובעוונותינו הרבים כן היה. המינים והאפיקורסים עשו כל מיני השתדלות לעבור על השבועות הללו, לעלות בחומה וליקח מעצמם ממשלה וחירות הקודם הזמן, שזהו דחיקת הקץ והמשיכו (משכו) לבות רוב בני ישראל לרעיון הטמא הזה".
התיאוריה של הרב עובדיה
העובדה שמוראות השואה יצאו מאירופה ושבני עדות המזרח, ברובם המכריע, ניצלו ממנה, התאימה להוגים ולדרשנים חרדיים רבים, שהסבירו כי הספרדים ניצלו כיוון שאצלם משקל תנועת ההשכלה והחילוניות היה נמוך לאין ערוך. כך למשל כתב "הסטייפלער", הרב ישראל יעקב קנייבסקי: "ורואים אנו בזה אצבע אלוקים כי התחלת הפריקת עול רחמנא ליצלן באופן מאורגן הותחל באשכנז ומשם הופץ לשאר הארצות, ומידה כנגד מידה כי גם הגזירה להרוג ולאבד את כל היהודים רחמנא ליצלן באה מאותה המדינה הרשעה". גם מנהיגה הרוחני של ש"ס, הרב עובדיה יוסף, סיפק בשנים האחרונות שתי תשובות משלו לפשר התרחשותה של השואה. באחת מהן אמר כי "ששת המיליונים שנהרגו בשואה הם גלגול נשמות של אנשים שחטאו בגלגול הקודם". בשנייה , לפני מספר שבועות, האשים את החילוניות וההתבוללות בהתרחשות השואה.
בין היתר אמר הרב עובדיה כי העובדה שיהודים לפני השואה היו "בלי תורה, בלי מצוות, הלכו התערבו עם הגויים, למדו שפה שלהם" גרמה להתרחשות השואה, שכן במעשיהם הם עוררו את כעסו של האל. "המעשים האלה שהיו עושים זה הביא גביית חרון אף של הקב"ה, הביא כל מה שנעשה לנו". הוא האשים את היהודים החילונים והמתבוללים ש"עזבו את התורה, עזבו את הדת", בכך שבגללם נספו בשואה גם יהודים "צדיקים".
אבל גם אם השתכנעו השומעים באשמת מי אירעה השואה, עדיין נותרה התהייה כיצד זה איפשר אותה אלוהים, מי שאמור להיות גם "כל יודע" וגם "כל יכול", אבל גם "טוב". יש שמצאו תשובה בתיאוריית "הסתר הפנים", שעל-פיה בתקופת השואה אלוהים, במכוון, הסתיר את עצמו ואת התערבותו והשגחתו בעולם. זאת בהסתמך על פסוקי הנבואה האלוהית מספר "דברים" אשר מזהירים כי כשעם ישראל יימשך אחרי "אלוהי נכר" אזי "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם. . . ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא ".
האדמו"ר האחרון של חב"ד, הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', ניסה לענות תשובה אחרת. הוא קבע כי אלוהים "הוא מרומם ומתנשא עד שאין ביכולת נברא להבין את ההיגיון שבמשפטיו". הרבי מלובביץ' השווה את ההתבוננות האנושית במעשי האל להתבוננותו של הדיוט במעשי רופא מנתח.
"עם כל הכאב האיום שבטרגדיה הזאת ברור ש'אין רע יורד מלמעלה', ובתוך הרע והסבל של הצרות טמון טוב רוחני ונשגב ואף על פי שאין שכל אנוש משיגו,קיים הוא בכל תוקפו.הנה כך קיימת גם אפשרות ששואה פיזית תהיה טובה רוחנית, משום שתחומי הגוף והנפש אינם בהכרח מקבילים", כתב .
הרבי מלובביץ' הוציא את השואה מתחום השיפוט האנושי והסביר: "אדרבה, תיתכן אפשרות שפגיעה פיזית בגוף תהיה טובה וישועה רוחנית. תאר לעצמך אדם הנקלע לבית-החולים ונכנס לחדר ניתוחים. לפניו מתגלית תמונה מחרידה: אדם כפות שוכב על שולחן הניתוחים ומסביבו כעשרה אנשים רעולי פנים, בידיהם סכינים ומתכוננים הם לקטוע אחד מאבריו. אם ידיעותיו של אורח זה ברפואה, ובכל הקשור בנושא זה, הן אפסיות, הרי אדם זה בטוח כי הוא עד לתופעה קניבלית, וכל זאת משום שאינו מבין כלל ברפואה ואינו יודע את מצבו של החולה בעבר, בהווה ובעתיד.
"לו ידע שאותו איבר העומד לקטיעה פועל ללא תקנה ומסכן את חיי החולה וכדי להציל את חייו חייבים הרופאים, ובראשם הפרופסור, לנתח ולקטוע את האיבר הנגוע - כי אז לא היה זועק. וכמשל, כך הנמשל: הקב"ה, כאותו פרופסור, מנתח, יודע את אשר לפניו ורוצה בטובתן של ישראל, הרי ברור שכל מה שעשה לטובה עשה".
עונש , לא נקמה
על שאלת ההמשך המתבקשת - מדוע, אם כן, נספו בשואה גם יהודים חרדים אשר לא היו זקוקים ל"ניתוח" - השיב הרבי מלובביץ' בשם האדמו"ר מחב"ד שקדם לו, הרב יוסף יצחק שניאורסון: "אדם שנענש בגלל מעשה שעשה, סופג סטירה בלחיו אף על פי שהמעשה הרע, עשה בידיו. וזאת משום שהעונש אינו בא כנקמה חס וחלילה אלא כדי שיתקן מעשיו. לכן, בתחילה מנסים עונש קל, ורק אם אין זה מספיק נאלץ המחנך להעניש קשות כדי שהעונש יביא את החניך לתיקון מעשיו. ובכדי שהעונש יהיה יעיל וישפיע על תיקון מעשי האדם, הוא ניתן בפנים, עיקרו של אדם, וכך גם עם ישראל, מלבד שנענש בעונש קשה מבחינה כמותית היה העונש קשה שבעתיים כאשר פגע בציבור שהיווה את פני הדור". רבנים חרדים רבים ניסו למצוא נקודות אור בתוך האפלה הגדולה. אחד מהם, הרב אליעזר שך, מי שהנהיג את הציבור הליטאי, סיפר פעם מה הוא חשב לנקודת אור בשואה: "בזמן השואה חשבתי, מאושר אני שאני בן מעם הנרצחים ולא מעם הרוצחים ".