מה מכונה חכמה כמו אלוהים תרצה?

תחום ה"תאולוגיה המדעית" עוסק בשאלת הייעוד האולטימטיבי של החשיבה

מאת ג'ון הורגן, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 20.12.2016

אחד היתרונות – או החסרונות? – שבלהיות חובב מדע ותיק הוא, שדברים חדשים נראים לעתים קרובות כמו סיפור ישן. לדוגמה, בכנס בינה מלאכותית שנערך לאחרונה, הקשבתי לאנשים חכמים מדברים על הרצונות של מכונות סופר־חכמות, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על דברים ששמעתי, ראיתי וקראתי בעבר.

כפי שכמה מן הדוברים אמרו, אינספור יצירות מדע בדיוני כבר דמיינו מה מוחות מלאכותיים עשויים לרצות. התשובות הקולנועיות הנפוצות הן כוח ("2001: אודיסאה בחלל", "שליחות קטלנית", "מטריקס"), חירות ("אני, רובוט", "אקס מכינה") ואהבה ("אינטליגנציה מלאכותית" של סטיבן שפילברג, "היא" של ספייק ג'ונז).

אבל מה יקרה אם המכונות ישיגו את כל הכוח, החירות (יש הטוענים שזה אותו הדבר) והאהבה שהן צריכות? מה יקרה אם כל המכונות יתמזגו למוח עצום אחד? באותה עת, חירות, כוח ואהבה, שהם יעדים חברתיים, יהפכו לבלתי רלוונטיים. מה ירצה המחשב הקוסמי הזה? כיצד הוא יעביר את הזמן?

בספרי "קץ המדע" קראתי לספקולציות מסוג זה "תאולוגיה מדעית". מבין העוסקים בתחום, פרימן דייסון הוא החביב עליי ביותר. ב-1979 פרסם דייסון בכתב העת Reviews of Modern Physics מאמר שכותרתו זמן ללא קץ: פיזיקה וביולוגיה ביקום פתוח, שנכתב כתגובת נגד להערתו הידועה לשמצה של הפיזיקאי סטיבן ויינברג, ולפיה: "ככל שהיקום נראה מובן יותר, הוא נראה גם חסר תכלית יותר."

אף יקום שיש בו אינטליגנציה אינו חסר תכלית, השיב דייסון. הוא ניסה להראות שאפילו ביקום שמתפשט לנצח, אינטליגנציה תוכל להתקיים תמיד ולדחות את מות החום של היקום באמצעות שימור חכם של אנרגיה.

ב"אינסופי לכל עבר", אוסף המאמרים של דייסון מ-1988, הוא מדמיין בינה המתפשטת על פני היקום כולו והופכת אותו למוח קוסמי עצום. "מה יבחר המוח לעשות כשהוא מכיר את היקום כולו ושולט בו?" שאל דייסון. "איננו יכולים לקוות" למצוא תשובה מוחלטת לשאלה הזאת, טען, מכיוון שהשאלה היא תאולוגית ולא מדעית:

"איני מבדיל בבירור בין הבינה ובין אלוהים. אלוהים הוא מה שהבינה נעשית אחרי שהיא עוברת את יכולת התפיסה שלנו. אלוהים יכול להיות הנפש של העולם, או אוסף של נפשות־עולם כאלה. בשלב הנוכחי של התפתחותו, אנחנו השלוחות העיקריות של אלוהי כוכב הלכת שלנו. בהמשך אנחנו עשויים לגדול אִתו יחד, או להישאר מאחור."

הרעיונות של דייסון הושפעו מסופר (ופילוסוף) המדע הבדיוני אולף סטפלדון, שמת ב-1950. בספריו האדם הראשון והאחרון ובורא הכוכבים, דמיין סטפלדון למה תהפוך הבינה כעבור מיליוני או מיליארדי שנים. הוא שיער שבינה קוסמית תרצה ליצור. היא תהפוך לאמנית, שיצירותיה הן יקומים שלמים.

זה רעיון מדליק (ומשתמע ממנו שאנחנו חיים באחת מיצירות האמנות האלה), אבל אני מעדיף את ההשערה של דייסון. הוא משער שמוח קוסמי לא יהיה אמן אלא מדען, מחפש ידע. כשראיינתי את דייסון ב-1993 הוא טען בביטחון שחיפוש הידע לא ייגמר לעולם, מכיוון שהידע עצמו אינסופי.

האופטימיות שלו נגזרת, בחלקה, ממשפט גֶדל, ולפיו בכל מערכת אקסיומות קיימות שאלות שאי אפשר לענות עליהן במסגרת אותן אקסיומות. ממשפט זה נובע שהמתמטיקה היא "פתוחה", ולכן אפשר להמשיך ולפתח אותה לעד.

"כיוון שאנחנו יודעים שחוקי הפיזיקה הם מתמטיים," אמר לי דייסון, "ואנחנו יודעים שהמתמטיקה היא מערכת לא־עקיבה, נראה הגיוני במידה מסוימת שגם הפיזיקה אינה עקיבה" ולפיכך פתוחה.

לי היה קשה לדמיין את המחשב הקוסמי בקץ הזמנים – במילים אחרות, את "אלוהים" – עוסק בחידות מתמטיות או פיזיקליות. לדעתי (בהשראת סמים, אני מודה) הוא יתהה על חידת המקור שלו עצמו. הנה שאלת־העל: האם הוא יפתור את התעלומה הזאת, אם כל התעלומות, או יישאר לנצח בלי פתרון?

תוספת: ראוי להזכיר עוד שני תאולוגים מדעיים. הפיזיקאי פרנק טיפלר, בספרו הפיזיקה של האלמוות (1994), טוען שבאחרית הימים מכונה דמוית אל תחזיר לחיים כל יצור שחי אי פעם, בגן עדן קיברנטי מלא אושר. הסקס יהיה פנטסטי. הסופר סטניסלב לֶם, תיאר בספרו סולאריס מ-1961 מפגש בין בני אדם לכוכב לכת תבוני וטען שתבונת־על תהיה בלתי ניתנת להבנה. נקודת המבט שלו היא בגדר תאולוגיה שלילית, ולפיה אלוהים יהיה לעולם מחוץ להישג הידע שלנו. הטוויסט המבריק בעלילה של לם הוא, שגם המוח האנושי הוותיק הוא די בלתי ניתן להבנה.

הכתבה לקוחה מן הבלוג של מחברה, Cross-Check, באתר האינטרנט של סיינטיפיק אמריקן, ותוכנה משקף את עמדותיו של הכותב ולא בהכרח של עורכי סיינטיפיק אמריקן.