הר בלתי עביר של עובדות עלול לערפל את הסוגיות העמוקות
רוב המלומדים מסכימים שכשאייזיק ניוטון ניסח את חוקי התנועה והכבידה והמציא את החשבון האינפיניטיסמלי בסוף המאה ה-17, הוא כנראה ידע כל מה שהיה אז לדעת בעולם המדע. ב-350 השנים האחרונות, פורסמו כ-50 מיליון מאמרי מחקר ואינספור ספרים במדעי הטבע ובמתמטיקה. ייתכן שתלמידי התיכון של ימינו הם בעלי ידע מדעי רב מן הידע שהיה לניוטון, ובכל זאת רבים סבורים שהמדע הוא הר בלתי עביר של עובדות.
אחת הדרכים שמדענים מתמודדים עם ההר הזה היא באמצעות התמחות הולכת ומעמיקה. דרך זו הניבה הצלחה חלקית בלבד. אני, כביולוג בהכשרתי, לא מצפה להבין יותר משני המשפטים הראשונים של מאמר בפיזיקה. אפילו מאמרים העוסקים במערכת החיסון או בביולוגיה של התא קשים לי להבנה, ואפילו מאמרים מסוימים בתחום ההתמחות שלי - נוירוביולוגיה. דומה שתחום התמחותי הולך ונעשה צר מיום ליום. לכן נאלצו המדענים לנקוט אסטרטגיה אחרת להתמודדות עם הר המידע: אנחנו פשוט מתעלמים ממנו בדרך כלל.
אין בכך פלא; אין ספק שצריך לדעת הרבה כדי להיות מדען, אבל עצם הידע הרחב אינו הדבר העושה אותנו למדענים. כדי להיות מדען צריך להיות גם בור. זה נשמע מגוחך אולי, אבל בשביל מדען העובדות הן רק נקודת התחלה. במדע, כל תגלית חדשה מעלה 10 שאלות חדשות, כפי שטען המחזאי ג'ורג' ברנרד שאו בהרמת כוסית עוקצנית בסעודה שנערכה לכבוד אלברט איינשטיין.
לפי החישוב הזה, הבורות תמיד תגדל מהר מן הידע. גם המדענים וגם ההדיוטות יסכימו שלמרות כל מה שאנחנו כבר יודעים, יש עוד הרבה יותר מזה שאיננו יודעים. ויתרה מזאת, בכל יום אנחנו מגלים עוד ועוד דברים שאיננו יודעים. אחת התוצאות החשובות של המדע היא ייצור סוגים חדשים וטובים יותר של בורות: אין מדובר בבורות מתוך היעדר סקרנות או היעדר השכלה, אלא בבורות מטופחת, איכותית. זה קשור בתמצית עיסוקם של המדענים: האבחנה בין סוגים שונים של בורות. הם עושים את זה בבקשות למענקים ובשיחות על כוס בירה. כפי שאמר ג'יימס קלרק מקסוול, שהיה אולי הפיזיקאי הגדול ביותר בתקופה שבין ניוטון לאיינשטיין: "בורות מודעת לפני ולפנים… היא מצע לכל התקדמות אמיתית בעולם הידע."
הסתכלות כזאת על המדע, המדגישה את השאלות יותר מאשר את התשובות, היא במידה כלשהי מחשבה הגורמת להקלה. בגישה זו, המדע נעשה מאיים פחות, ידידותי יותר, ואפילו מהנה בעצם. המדע הופך לסדרה של חידות אלגנטיות, וחידות בתוך חידות. ומי אינו אוהב חידות? השאלות לרוב גם נגישות ומעניינות יותר מן התשובות. תשובות הן בדרך כלל סוף התהליך, ואילו השאלות מציבות אותנו בלב העניינים. חלק גדול מתחום האימונולוגיה הוא מעבר להבנתי אף על פי שיש לי תואר דוקטור יוקרתי, אבל זה נפלא שחלק גדול מן האימונולוגיה הוא גם מעבר להבנתם של רוב האימונולוגים – כבר אין אנשים שיודעים הכול. מה שכן, אני יכול להבין את השאלות שמעסיקות את האימונולוגיה. ולמרות ההבנה הזעומה שלי בפיזיקת קוונטים, אני יכול להבין איך ומנין עולות השאלות בתחום הזה ומדוע הן יסודיות ועמוקות כל כך. הדגשת הבורות היא אינקלוסיבית; היא גורמת להרגשה של שוויון עם הזולת בדומה לאופן שבו מול מרחבי החלל העצומים כולנו מרגישים קטנים באותה מידה.
לאחרונה נדחק ההיבט הזה של עולם המדע למקום אחורי בתודעה הציבורית, ובקדמת הבמה מצויה התפיסה שאני מכנה אותה "הצטברותית", כלומר שהמדע הוא ערמה ענקית של עובדות, שלעולם לא נוכל להשתלט עליה. אבל אם ידברו המדענים על השאלות במקום לשעמם עד מוות בגיליונות על גבי גיליונות של לשון מקצועית, ואם התקשורת תדווח לא רק על תגליות חדשות אלא גם על השאלות שהתגליות האלה ענו עליהן ועל השאלות החדשות שהתעוררו בעקבותיהן, ואם המחנכים יפסיקו להאביס בעובדות שממילא מצויות בוויקיפדיה, אז יחזור אולי הציבור להתעניין בהרפתקה הגדולה המתגלגלת זה 15 דורות.
לכן אנא אל תשאלו את המדענית מה היא יודעת, אלא מה היא מבקשת לדעת. כך השיחה עמה תועיל יותר לשניכם.
_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
על המחבר
סיוארט פיירשטין (Firestein) הוא פרופסור בחוג לביולוגיה של אוניברסיטת קולומביה ויושב ראש החוג. הוא חיבר את הספר "בורות: כיצד היא מניעה את המדע" (בית ההוצאה לאור של אוקספורד, מאי 2012).