מרד שקצת "התחלק" במיתולוגיה שלנו
כמה מאיתנו שמעו באמת על קיומו של מרד יהודי כנגד הרומאים שהתיישב לו "אי-שם" בין המרד הגדול (66-73 לספ') לבין מרד בן כוסבה (132-135 לספ'). מדובר במרד שהתכנה "מרד התפוצות" ושהתחולל בין השנים 115 ל-118 לספ'. תמציתו של זה התבטאה בהתנגשויות חריפות בין יהודים למקומיים מתיוונים ברחבי האימפריה הרומית: במצרים (במיוחד באלכסנדריה), בקיריני, בלוב, בקפריסין ובמסופוטמיה. הרקע להתנגשויות היה שאלת האזרחות היהודית בערי הפוליס ומעורבותם בחיי העיר וכן סכסוכים על רקע דתי. התנגשויות אלה הפכו למרד כנגד הרומאים בשעה שהרומאים התייצבו לימין האוכלוסיה המקומית, ההלניסטית, ואו-אז הורחבה חזית המרד לממדים אנטי-רומיים גם כן. מרגע זה, כמצופה, התהפכה המגמה והמרד החל להתחסל בהדרגה עד דיכויו המוחלט, הטרגי והדרמטי.
חוקרים ידועים, בעלי שם בתחום הדעת ההיסטוריוסופי, התמודדו עם המרד הנידון - עם רקעו, סיבותיו, גורמיו, מהלכיו, מנהיגיו, מגמותיו ותוצאותיו – אלא שנשמטה מעיניהם הימצאותו של קו רציף כלשהו, בחינת חוט השוזר את רוב מרידות ה"עם" (בהמשך יוסבר למה במרכאות) במלכויות ששלטו עליו.
בתקופת בית ראשון נודעה מרידת ממלכת ישראל כנגד האשורים (לקראת שלהי המאה השמינית לפנה"ס) שנבעה מהסתבכות פוליטית, פסאודו-מגלומנית, עם הארמים והמצרים כנגד האשורים. לעומת זאת נשאו המרידות של ממלכת יהודה כנגד השלטון האשורי והבבלי אופי יותר דתי-אמונתי: הן המלך חזקיהו (שלהי המאה השמינית לפנה"ס) והן המלך יאשיהו (שלהי המאה השביעית לפנה"ס) מנהלים מרידות כנגד הכובשים כשהם חדורים רוח של קנאות דתית ואף מעין-משיחית, כשתוצאות מהלכי מרדנותם החישה את קיצה של ממלכת יהודה. האם העם מרד? לא-ולא: גחמות יומרניות של בתי מלוכה, אשר היו מורכבות מצירוף של עיוורון גיאו-פוליטי, מהול במקדמים דתיים-פולחניים הן-הן שסיבכו את יהודה במערכות לא-לה וטלטלו אותה לסוף טרגי. אז, כך דומה, נטמן באדמת המרדנות הזרע ההרסני הראשון של המקדם הפולחני-אמונתי.
אף מרד המקבים/החשמונאים היה מיותר לחלוטין ונבע מגחמנות משיחית-קנאית ובדומה לו המרד הגדול ומרד בן כוסבה. כלומר נגד כל הסיכויים הצבאיים הכריעו לבסוף השיקולים ההזויים, המשיחיסטים. ובשלושת המקרים לא העם מרד. קבוצות מרדניות, קיצוניות, הן שהניפו את נס ההתנגדות וספחו אליהם קבוצות תומכות, אף הן שיכורות של תחושת ניצחון ושבויות במוטיבציה חסרת מעצורים. למערכת זו של מניעים ותומכים ניתן לצרף שני מרכיבים חשובים: ניצול זמן מתאים ונוח כאשר הכוחות השולטים – גדודים הלניסטיים מזה ולגיונות רומיים מזה – היו "תקועים" בפיתרון בעיות בוערות מבחינתם והתייחסות מזלזלת בעוצמת המורדים. זה מה שמסביר את הניצחונות הראשוניים של המורדים והצטרפות גורמים נוספים אליהם. אלא בשעה שצבא האוייב לקח ברצינות את ההתנגדות ביהודה, החלו המפלות להידפק על השער ובעקבותיהן התבוסות ודיכוי המרד.
הקו המאפיין, איפוא, את שרשרת המרידות כנגד השליטים ביהודה היה הקנאי-דתי-משיחי, כזה שהזיז הצידה כל נימוק אנטי-מרדני רציונלי.
ולענייננו - מרידת היהודים נגד הרומאים בתקופת כהונתו של הקיסר הרומי טריאנוס מתאפיינת אף היא באותו קו משיחי הזוי ובמינון גבוה יותר מקודמותיה. מה חיפשו המורדים, כשסיכויי הצלחתם היו למטה מאפסיים. למטה מאפסיים מכיוון שהם ביקשו לחולל מרד פאן-יהודי כנגד הפאן-הלניזם ובהתגברות המרדנות, גם נגד הפאן-רומאיזם. את האמונה בהצלחת מבצעיהם ניתן למסמר אל לוח הקנאות ההזוייה, המשיחיסטית, העיוורת לכל המתרחשת סביבה.
מדובר בחבורות של קנאים קיצוניים, כגון הסיקריים, אשר נמלטו מידם של הרומאים במהלך דיכויו של המרד הגדול ומצאו להם מקלט במצרים (אף היא פרובינקיה רומית), שרובה מדברית, ומה שיותר חשוב: מצרים קשורה במסורת התנ"כית כראשית הגאולה (פרעה-משה-יציאת מצרים-הר סיני ...). הם חוברים, כך דומה, לקבוצות מרדניות במצרים ובקיריני (פרובינקיה רומית ששכנה מערבית למצרים, כיום לוב), מנצלים את היריבות רבת השנים בין היהודים, תושבי הערים ההלניסטיות, ערי הפוליס, כמו אלכסנדריה וקיריני, לבין האוכלוסיה המקומית על רקע תביעה לזכויות פוליטיות-משפטיות-עירוניות, ומפתחים את המרידה לחזית רחבה של מלחמת דת. והרי מלחמת דת היא אולטימטיבית ואבסולוטית ורוויית לגיטימציה לעשות הכל, "בעזרת השם" כמובן. מקורות ספרותיים, ארכיאולוגים-כתובים וארכיאולוגים-דמומים מצביעים על הרס אדיר, חסר תקדים ואף חסר פשר הגיוני שבצעו המורדים בעיקר במצרים ובעיקר כלפי מקדשים מקומיים. חלקם אף מעיד על התנהגות בקכנלית, מזוויעה, של המורדים כלפי האוכלוסיה המקומית והצבא הרומי. מגולל, למשל, אחד הסופרים, היסטוריון יווני-רומי בשם דיון קסיוס, מי שנחשב לכותב אמין, את היריעה הבאה: "והיו (המורדים היהודים) אוכלים ומכלים את הרומאים והיוונים: בשרם אכלו, מעיהם חגרו כאבנטים, בדמם משחו את עצמם, בעורם התעטפו ורבים בקעו לחצאים מראשם ולמטה". גם אם נרכך את המידע הנורא נמצא התנהלות נוראה וקשה של פעילות מרדנית, שאין ספק שהקנאות הדתית היתה כרעל בוורידיה. קטע ידוע בספרות חז"ל המתאר את חורבנו של בית הכנסת היהודי באלכסנדריה בעקבות המרד, ויחד עימו את התמוטטות התפוצה היהודית באותו מקום, מציג את הקיסר טריאנוס כאחד האשמים המרכזיים במצב שנוצר, ובכללו חורבן בית הכנסת. עמדה כזו המנוגדת לכל היגיון ומידע לגבי הקיסר, אישיותו ומדיניותו, מצביעה על כיוון פרו-קנאי ופרו-משיחי שהתרוצץ באותו קטע תלמודי. בעל הקטע התלמודי טוען בהמשך, כי אחת הסיבות להתרסקות המבנה והקהילה היא הירידה למצרים, בניגוד לצו ההלכתי. יכול להיות שבמרומז מכוונים דברים גם להתבשלות המרידה על ידי התנועה הקנאית מארץ יהודה. העמדה החז"לית הרווחת, האנטי-קנאית שלאחר חורבן הבית, עשויה בהחלט לאושש הנחה זו.
במקביל, ניצת ביהודה ניצוץ מרדני, פרו-קנאי ומשיחי, של חבורה הזויה שחלמה על בניין בית המקדש השלישי, ואולי אף על הקו של בבל-ירושלים. בראשה עומדים שני אחים (הקשר המשפחתי בולט מאוד לאורך ההנהגה המרדנית מימי המרד הגדול) ושמותיהם, פפוס ולוליאנוס, דומים משהו לאלו של המנהיגים המרדניים ממצרים ומקיריני, כמו לוקואס, אנדריאס, ארטמיון ולומפסואס. הללו ניהלו מערכת של תחנות מצפון מערב הפרובינקיה הסורית (מאנטיוכיה) ועד עכו בכדי להקל על העליה הצפויה לארץ ישראל, וזאת על רקע, יש לדעת, של תיכנון לכונן את בית המקדש השלישי על תלו. אף פעילותם המעין מרדנית כרוכה בהחייאת המיתוס ההיסטורי של שיבת ציון מבבל ומחזקת את הפעילות הקנאית של מורדי יהודה דווקא ממצרים.
ספרות חז"ל משתדלת, ממש בדומה להתייחסותה למרד הגדול ברומאים, 50 שנה קודם לכן, לגזור על עצמה שתיקה. לשווא נחפש נתח ראוי של עדויות חכמי המשנה והתלמודים אודות המרידה הנידונה. החכמים מקשת של שיקולים: פרגמטיזם, חשש מליבוי האש המרדנית, התייאשות טוטלית מאחיזה בנשק כפיתרון לבעיותיה המרכזיות של יהודה, מעממת את האינפורמציה על המרד. יתירה מזו, בשעה שהספרות התלמודית משחררת פיסות מידע אודות המרד, היא נוקטת לעיתים לשון סותרת: מחד – מציגה את עוצמת החורבן בעקבות המרד ומאידך – את ההסתייגות שלה ולעיתים אדישותה ממהלכי המרד.
במרידה הנידונה, איפוא, שוב חוזרת על עצמה, ממש כריטואל (תרתי משמע) קבוע, הסיטואציה הכמעט אובדנית: כנגד כל הסיכויים הפיזיים והצבאיים וכנגד העמדה הרווחת בציבור ובעיקר בצמרת ההנהגה היהודית, מפלחת את רקיעי ההיסטוריה חבורת מרדנית-קנאית, מעין פרשי האפוקליפסה, המותירה מאחוריה אובדן, הרס, שכול וייאוש – מחיר שמשלם אותו עם שהחבורה המוזרה, ההזוייה הזאת, ביקשה כביכול להציל.
ד"ר יחיעם שורק, היסטוריון, מכללת בית ברל
למאמר על מרד היהודים ברומאים בשנת 115 לספירה באתר הסטוריה באנגלית