טכנולוגיה חכמה הייתה יכולה לפרק את לוחמי דאע"ש מנשקם ללא צורך בפצצות ובקליעים
בקיץ 2014 השתלטה קבוצת המורדים העיראקית דאע"ש על העיר מוסול, ויחד איתה על ציוד של הצבא העיראקי, שמקורו בארה"ב שדי בו לצייד שלוש דיביזיות ושכלל כלי רכב, מסוקים, תותחים נגד מטוסים וטנקי M1 אברמס. אנשי דאע"ש ארגנו מצעד שבו הציגו את כלי הנשק החדשים, ואז הפעילו אותם כדי ללכוד את סכר מוסול האסטרטגי מידי המגנים הכורדיים בעלי הנשק הנחות. ארה"ב החלה להפציץ מן האוויר ולחמש מחדש את הכורדים כדי לאזן את כפות המאזניים נגד הנשק שלה-עצמה.
כבר מזמן היינו צריכים לשקול שילוב של אמצעים לנטרול מרחוק של כלים מסוכנים כאלה במקרה חירום. מספר מקרי הגנֵבה של אייפונים צנח השנה, אחרי שחברת אפל הוסיפה למוצר "מפסק כיבוי" מרוחק, שבעזרתו יכולים בעלי הטלפון להבטיח שאיש לא יצליח להשתמש בו אם יאבד או ייגנב. אם זו תכונה שמשתלם לשלב במוצרי צריכה, מדוע לא לשבץ אותה גם בהתקנים שיכולים לעבור הסבה מסוכנת כל כך, ובכלל זה נגד בעליהם כדת וכדין, כפי שקרה בסכר מוסול?
אחד החששות הוא שהמפסק לא יפעל ברגע האמת. חשש גדול מזה הוא שהמפסק עלול לפעול בזמן שהוא אינו אמור לעשות זאת, למשל, אם האקרים של האויב פרצו אותו. יש סיבה לכך שמפעילי טנקים מתניעים אותם באמצעות מפסק שאינו זקוק למפתח או לקוד אפילו אם המחיר הוא גישה לא מורשית: בשדה הקרב קל מדי לאבד מפתחות.
אבל מפתחות התנעה עמדו בחזית הטכנולוגיה ב-1949. כיום כבר יש עוד אפשרויות רבות אחרות. בין המומחים למדיניות החוץ של ארה"ב היו שהציעו לשלב מגבלות מיקום, מבוססות GPS, בטילי קרקע-אוויר מסוג סטינגר כדי לסייע לצבא סוריה החופשית להגן על עצמו מפני מתקפות אוויריות, ובמקביל להיות בטוחים שהטילים יהיו חסרי ערך מחוץ לזירת העימות ההיא. פתרון פשוט יותר, שאפשר להתאים לכל התקן הכולל רכיבים אלקטרוניים, כגון סטינגר או טנק מודרני, הוא תאריך תפוגה: ההתקן יוכל להמשיך לפעול לאחר תאריך זה רק אם יקבל אות "חידוש" מוצפן מלוויין כלשהו. החידוש יבוצע באופן שגרתי אלא אם, למשל, כלי הנשק ייגנבו. מנגנון בטיחות כזה אפשר לבנות באמצעות טכנולוגיות חתימה-ואימות בסיסיות ובדוקות. אחת הדוגמאות לכך היא התקני הקישור לפעולת הרשאה שמאבטחים את כלי הנשק הגרעיניים של ארה"ב, שאפשר להפעילם רק בעת שיתוף של קודים מסוימים. דוגמה אחרת היא הפרוטוקולים המשמשים להפעלת מל"טים מרחוק, תוך הגנה עליהם מפני חטיפה דיגיטלית.
הדרך הפשוטה ביותר להשתמש במפסק כיבוי היא לתת אותו לבעלי הנשק. לו היה לממשלת עיראק מפסק כזה היא הייתה יכולה להשבית את השלל הקטלני שהוצג במצעד של דאע"ש אחרי תקרית מוסול. שימוש מהפכני יותר במפסק כיבוי יהיה להשאיר אותו בידי הממשלה שסיפקה את הנשק. הדבר יהפוך את התחמושת ממוצר לשירות. סביר להניח שרוכשי נשק רבים יעברו לספקים אחרים, אך הנותרים עשויים לגלות שארה"ב היא המדינה היחידה שמוכנה למכור להם. על עסקאות נשק מסוימות, ובכללן העסקאות בין ארה"ב לישראל, כבר חלות מגבלות מוסכמות. מפסק כיבוי יוכל לשמש כאמצעי אכיפה חזק יותר.
ואם אתם סבורים שמועצת הביטחון של האו"ם עשויה למלא תפקיד חשוב בקידום הביטחון העולמי, דמיינו מפסק כיבוי שאפשר להפעילו רק אם המועצה מצביעה בעד השימוש בו. במקרה הנפוץ ביותר, מדינה חברה במועצה שאינה מסכימה להחלטה יכולה להטיל וטו על הפעלת המפסק, אך במקרים שבהם הדעה העולמית אחידה דיה, כמו באמברגו הנשק שהוטל על אל-קאעדה (ומכאן גם על דאע"ש), להחלטת המועצה "יהיו שיניים", ולא יהיה צורך בפעולות צבאיות.
הכול תלוי ביישום, ומעצבי המדיניות צריכים לחשוב על המצבים שבהם מפסקי הכיבוי עלולים להיכשל. לדוגמה, מכיוון שהם יבטיחו שליטה בכלי הנשק, הדבר עלול להוביל דווקא למספר גדול יותר של העברות נשק. אם יהיה קל לעקוף את המפסקים הללו, המצב יהיה גרוע יותר מאשר עכשיו.
עם זאת, כיום אנחנו מקבלים החלטה מודעת לייצר כלי נשק בינוניים וכבדים ולמכור אותם, בלי להגביל את השימוש בהם. לבחירה זו יש השפעה ממשית מאד. אם מפסקי הכיבוי יוכלו להציל אפילו אדם אחד חף מפשע שניצב מול קנה מתוצרת אמריקנית, ראוי לבחון את האפשרות ברצינות.
על המחבר
ג'ונתן ציטריין (Zittrain) הוא פרופסור למשפטים ולמדעי המחשב, ומנהל מרכז ברקמן לאינטרנט ולחברה באוניברסיטת הרווארד. הוא כתב את הספר "עתיד האינטרנט וכיצד למנוע אותו" (הוצאת אוניברסיטת ייל, 2008). ציטריין חבר בוועדת הייעוץ לסיינטיפיק אמריקן.