אם היו זורקים אתכם על אי בודד, מחלקים אתכם לשני שבטים שאמורים לשנוא זה את זה שנאת מוות, ומשליכים ביניכם תיבה שמכילה אוכל, ושיכולה להבטיח את דרככם למיליון דולר... מה הייתם עושים?
יש לי שאלה. אם היו זורקים אתכם על אי בודד, מחלקים אתכם לשני שבטים שאמורים לשנוא זה את זה שנאת מוות, ומשליכים ביניכם תיבה שמכילה אוכל, ושיכולה להבטיח את דרככם למיליון דולר... מה הייתם עושים? הייתם נאבקים עליה, כמובן. אבל כמה כוח הייתם מוכנים להפעיל כדי להשיג את התיבה? ולמה? על השאלות הללו ענתה התכנית המחכימה והמשכילה, הישרדות : הפיליפינים, לצופים המלומדים בלבד.
אז מה היה לנו היום בהישרדות? שני השבטים רבו על תיבה אחת. מספר רב של גברברים חסונים, שהטסטוסטרון נוטף מכל פינה בגופם, זינקו לאתגר בחדווה לא מבוטלת. הם נאבקו, גנחו ועשו קולות אחרים של איילים הנאבקים על הזכות להזדווג עם התיבה, ולפחות אחד מהם אכן נשכב על התיבה, עיווה פניו ועשה תנועות חישודות עם האגן. וכל כמה שהיה משעשע לצפות באורגיה ההמונית עם קופסת עץ תמימה, שאלה אחת נותרה: למה כולם נשארו בחיים?
זאת לא שאלה שאפשר לענות עליה במשיכת כתפיים. בני-אדם הם יצורים גדולים ומפותחים, וזה כולל את הדוגמנים של הישרדות (יוצא דופן יחיד: משה, מלצר מחולון). השרירים של הנאבקים שם לא היו מביישים אף אחד בחדר כושר. אם הם היו רוצים, הם היו יכולים לשבור שם ידיים ורגליים, במיוחד של הנשים העדינות יותר שנאבקו על התיבה. ובעצם, גם הנשים היו יכולות להתפרע – בעיטות באזורים אינטימיים, אגודלים בעיניים וחששו של כל גבר אמיתי: מריטת שערות מהגבות. אם אחת מהקבוצות היתה בוחרת בטקטיקה של מלחמה ברוטלית וחסרת רחמים, היא היתה זוכה ביתרון חותך. אז למה כמעט אף אחד לא עשה את זה? למה לא נגמר כל האירוע במחלקה הפיליפינית לאורטופדיה וכירורגיה בנסיון לשחזר עיניים ואשכים שנעקרו ממקומם החוקי?
יש שיאמרו שאיש מהמשתתפים לא רצה לעמוד בפני תביעת נזיקין על פגיעה בגוף, מה גם שכל האירוע היה מתועד היטב. ובכל זאת, מספיק היה אדם אחד שיתחיל להשתמש באגרופים במקומות הנכונים, כדי שקבוצתו תזכה ביתרון. למה זה לא קרה?
התשובה חושפת את אחד מהעקרונות העמוקים ביותר של האבולוציה הפועלים בתוך אוכלוסיה של בעלי חיים ממין זהה: המנעות כמעט מוחלטת מאלימות קטלנית. עקרון זה בא לידי ביטוי ברוב טכסי החיזור המערבים יותר מזכר אחד. איילים קוראים, למשל, משלבים את קרניהם אלו באלו ומנסים לדחוף את האייל השני לקרקע. ג'ירפים זכרים חובטים זה בזה בראשם, שזו שיטת לחימה מגוחכת עוד יותר. למרות שידועים מקרים בהם מתו זכרים במהלך ההתגוששויות הללו, בדרך כלל מסיימים שני הצדדים את המאבק עם שריטות וכאבי שרירים, ולא יותר. הזכרים נלחמים למעשה בצורה מסוגננת שמיועדת לגרום לנזק מינימלי. לשם המחשה, ג'ירף בוגר יכול לנפץ את גולגלתו של אריה בבעיטה ממוקמת היטב. אז למה הג'ירפים הזכרים נלחמים רק בכאילו, ולא מנסים לשבור זה לזה את הרגליים?
התשובה, כמו תמיד, טמונה בהשלכות של דרך ההתנהגות האלימה ומה היה קורה באוכלוסייה של בעלי-חיים שכולם נוקטים באלימות מקסימלית כדי לפתור סכסוכים. במקרה זה, סביר להניח שכל סכסוך יגמר במותו של הצד החלש יותר, אך גם החזק עתיד להיפצע בזמן הקרב. כשאין עכבות, וידוע מראש שכל קרב ייגמר במוות, גם קיפי הקיפוד יילחם כמו דורבן. רגליים יישברו, חתכים עמוקים ייפערו בעור ובבשר ועיניים, אוזניים ואיברי חישה אחרים ייעקרו ממקומם. מה יהיו ההשלכות? בטבע, כל אחת מהפציעות הללו יכולה להביא בנקל למותו של המנצח, שעלול שלא להספיק אפילו להזדווג עם בכירת לבו. עסקה גרועה לכל הדעות.
לאורך האבולוציה השתרשו באינסטינקטים של בעלי החיים אסטרטגיות לחימה טובות יותר, הדוגלות באלימות מינימלית ובלחימה מסוגננת. הזכר החזק יותר עדיין מנצח, אך גם הוא וגם הזכר החלש מסיימים את הלחימה ללא פציעות חמורות. הזכר החזק זוכה להזדווג עם הנקבות ולהעביר את תכונותיו המוצלחות לדור הבא. החלש... ובכן... החלש נהנה מחסדי הנקבות מאחורי גבו של החזק, ומחכה לשנה הבאה בתקווה שיתחזק עד אז. כולם מרוויחים.
הפרק השני של הישרדות: הפיליפינים, הדגים את הרעיון היטב. למרות ששישה-עשר המתמודדים על התיבה יכלו לפגוע זה בזה באורח אנוש, אף אחד מהם לא שבר את הקוד הבלתי-כתוב של אלימות מינימלית. הם דחפו, משכו והתגוששו זה עם זה על החול, אך הם לא הגיעו לאלימות פיזית שעלולה היתה להוביל לנזק של ממש. כלומר, חוץ ממתמודדת אחת – הדס.
כן, כן, הדס הציפלוחית והממושקפת, החנונית למראה. היא לא הגבילה את עצמה לאלימות מינימלית – היא זינקה כחתלתולה רצחנית על אחת מהג'ירפות של העדר, שחרחורת שגבוהה ממנה בראש לפחות, העבירה את זרועותיה מסביב לצווארה באחיזת חנק וגרמה לה כאב פיזי משתק של ממש, עד שהצליחה להשתלט עליה. היא תירצה זאת אמנם במילים "זאת רק תחרות," אבל השחרחורת לא התרצתה. את הכתם שנשאר על הדס כתוצאה מהמהלך הפזיז הזה יהיה קשה מאד לנקות. ברגע שנגמרה התחרות, סיננה השחרחורת ברצחנות "חכי חכי, אני עוד אתנקם בך".
ברגע שהדס עברה לאלימות לא פרופורציונלית, היא הפכה את התחרות ואת המשחק למשהו אישי יותר ואלים יותר. אפילו בקבוצה שלה, הדס כבר מתחילה להיות האאוט-סיידרית, שאינה מבינה את כללי החברה וההתנהגות המקובלים. השחרחורת אולי לא תוכל להכריע את הדס בקרב פנים אל פנים, אבל במגרש החברתי היא יכולה לשפשף איתה את הרצפה בלי להתאמץ, במיוחד מכיוון ששני השבטים גרים הלכה למעשה זה ליד זה ומשפיעים על הבחירות הקבוצתיות אחד של השני.
במצב הנוכחי, הדס עלולה להגיע להדחה תוך פרקים ספורים, אלא אם תתחיל להבין שמדובר בסיטואציה חברתית ותפעל בהתאם: תיצור קשרים ובריתות ותפסיק לשקוע בספרים. הספרים מלמדים על טוב ועל רע, על שחור ולבן, ומה לעשות כשאתה בתחרות. אבל החיים, הדס, מבוססים על גוונים רבים, ואת כולם צריך לבחון עם מבט לעתיד.
הסתייגות: ולמרות הכל, מדובר בהישרדות: ישראל. ידוע כבר שההפקה עושה כרצונה בתכנית, והדס היא החנונית הבסט-סלרית והבסט-שיקסע שאי פעם היתה להם. אם יש להם קצת שכל בפדחת, וכנראה שיש להם, הם יעשו סלטות באוויר כדי להשאיר אותה בתכנית.
עוד בנושא באתר הידען