מספר מחקרים מעניינים שהתפרסמו בשנים האחרונות מפריכים את רעיון הדטרמיניזם הגנטי, הקובע כי כל אחד מאיתנו הוא העבד הנרצע של הקוד הגנטי שלו ומגלים שהסביבה יכולה לשנות את ביטוי הגנים במוח.
כשהייתי בצבא שירת איתי חייל שהיה פולני במוצאו. קשה היה שלא לשים לב לזה, כי הוא נהג לעצבן את כל מי שמסביבו בהערות בוטות ולא-מתחשבות. כשהעירו לו על התנהגותו, הוא פשוט הסביר, ש- "טוב, זאת לא אשמתי. יש לי גנים פולניים, וככה זה!" אני בטוח שרבים מאתנו מכירים אנשים דומים. גם את הטיעון השחוק הזה כולנו מכירים - וחלק גם מסכימים איתו. האדם אינו אחראי למעשיו, מכיוון שהגנים שלו מכתיבים כיצד יגיב וכיצד יתנהג.
האמנם?
מספר מחקרים מעניינים שהתפרסמו בשנים האחרונות מפריכים את רעיון הדטרמיניזם הגנטי, הקובע כי כל אחד מאיתנו הוא העבד הנרצע של הקוד הגנטי שלו. המחקר הראשון הגיע ממש השנה מאוניברסיטת פלורידה, ובמבט ראשון נדמה כאילו הוא מוכיח דווקא שגנים אכן קובעים כיצד יראו חיינו. במסגרת המחקר הצליחו החוקרים להראות שצעירים בעלי וריאציה מסויימת בגן DAT1 נוטים לחבור לעבריינים.
אך האם תגלית זו מהווה הוכחה לדטרמיניזם הגנטי? מבט מקרוב על תוצאות המחקר מראה כי קוץ ואליה בו. החוקרים לקחו דגימות דנ"א של כמעט 2,000 נערים בגילאי חטיבת הביניים והתיכון וגילו שלא רק הוריאציה שבגן קובעת את רמת עבריינותם של הנערים, אלא גם גורם סביבתי חשוב ביותר – הלא הוא משפחתם. ילדים בעלי אותו גן מוזח שהגיעו ממשפחות בעייתיות (המאופיינות בניתוק מהאם ובחוסר באהבה אמהית) נמצאו בסיכון גבוה לחבור עם עבריינים. לעומתם, ילדים עם אותה וריאציה גנטית – אך שקיבלו מנה גדושה של אהבה מאמם – לא הראו נטיה לעבריינות מעבר לרגיל.
מה זה אומר, בעצם? ובכן, המסקנה המיידית והברורה היא שהגנים לבדם אינם קובעים את חיינו או את מחשבותינו. קיימים גורמים נוספים שצריך להכניס למשוואה, כדוגמת המשפחה ומידת החום והאהבה אליה נחשף האדם בצעירותו. אך כיצד זה יתכן, אם הגנים הם המקור לכל הפעילויות התאיות?
התשובה לכך מגיעה מהיחס המורכב שבין הגנים לחלבונים. כל גן מכיל מידע אשר מביא ליצירת חלבון מסויים. החלבונים הם 'הפועלים השחורים' בתא – הם אלו שעושים את כל המלאכות החשובות. הגנים, לעומת זאת, לא עושים כלום. הם רק יושבים בדנ"א ומחכים לחלבונים שיבואו לשעתק אותם וליצור מהם חלבונים חדשים. וכאן מגיעה שאלת המליון דולר: מה אם החלבונים יכלו 'לבחור' שלא לשעתק גן מסויים?
התשובה ברורה: במקרה זה, אותו גן יעלם, הלכה למעשה, מתוך התאים. למרות שהוא ייוותר בתוך הדנ"א, הוא לא יעבור שיעתוק ולא יוכל ליצור את החלבון הספציפי שלו. שאלה זו אינה בעלמה, שכן מסתבר שלמרות שהמידע הגנטי שלנו קבוע, וכל אחד מאיתנו אכן 'תקוע' עם הגנים איתם נולד, התאים מסוגלים לשנות את תבנית השעתוק שלהם, ולהורות לחלבונים לחסום גנים מסויימים ולפתוח אחרים.
תהליך השתקת ופתיחת גנים יכול להתרחש בכל תא בגוף, כולל במוח. ולא זאת בלבד אלא מסתבר שהתהליך במוח דינמי מאד ומתרחש כל העת. דיוויד קלייטון חקר קנריות ב- 1992 והוכיח שכאשר הציפור הקטנה שומעת שיר חדש, משתנה תבנית השעתוק של גן בשם egr1 במוחה. מתוך גן זה מתחילים להיווצר חלבונים בקצב הולך וגובר, ואותם חלבונים אחראיים בתורם על עידוד השעתוק והתרגום של גנים אחרים. בדרך זו, מתוך שמיעה בלבד של שיר חיזור מתחילה שרשרת אירועים העשויה להביא לשינוי חד בהתנהגותה של הציפור.
למחקרו של קלייטון מתווסף מאמר מ- 2002, של פרופסור ג'ין רובינזון ועמיתיו. החוקרים עקבו אחר אלפי גנים בו-זמנית במוחותיהן של דבורות הדבש, וגילו כי רבים מהם מגיבים בזמן אמת לגירויים חברתיים. אחת מתוצאות המחקר היתה גילוי גן בשם פור (for), ששיעתוק מוגבר שלו גורם לדבורים לעבור לאסוף דבש במקום לעבוד בתוך הכוורת עצמה.
מחקרים אלו מוכיחים פעם אחר פעם כי איננו יכולים להאשים את הגנים שלנו בהתנהגותנו. למרות שהגנים אכן מספקים את הבסיס לפעולת המוח, השליטה התוך-תאית עליהם משתנה מרגע לרגע בהתאם לגירויים מן הסביבה. אך האם זהו סוף העניין? קרוב לוודאי שלא, ושהמחקר להבנת הקשר שבין ההתנהגות והדנ"א – ולהיפך – רק מתחיל. אין כמעט ספק, לדידי, שכבר בשנים הקרובות יתברר כי תבניות שעתוק הגנים במוח יכולות להיקבע לא רק בעקבות גירויים מהסביבה, אלא גם על-ידי חשיבה נכונה, שתביא לשינוי תבניות שעתוק הגנים במוח.
מה צופן לנו העתיד? במיטבו, אנו עשויים להגיע למצב בו נוכל לשנות את התנהגותנו, רגשותינו ומצב רוחנו באמצעות הליכי חשיבה יחודיים, אשר יפעילו תבניות שעתוק גנים שונות מהרגיל. אולי נוכל אפילו לשנות את מנת המשכל שלנו, או (וחשוב לא פחות) את הדחף המיני שלנו. תהליך זה יוכל להיות מתוגבר באמצעות תרופות או אפילו שתלים ביולוגיים ו/או אלקטרוניים.
כל אלו עדיין רחוקים מאיתנו מרחק שנים רבות, אך לעת עתה די לנו שנזכור כי בידיו של כל אדם שליטה על חייו ומחשבותיו. ובמילים אחרות, לא הגנים הם האשמים. הפולני אשם, תמיד.
להודעה באתר אוניברסיטת פלורידה
עוד בנושא באתר הידען