ד"ר יחיעם שורק יוצא להגנתו של פרופ' אריאל טואף מבר-אילן שטען כי לפי טיעוני העדויות של נחקרי אינקוויזיציה, אולי היה שימוש כלשהו בדם בידי יהודים. בשם החופש האקדמי ובשם האפשרות ולו הקלושה שאולי בכל זאת מישהו קיים פולחן בדומה לכת השטן של ימנו או ביקש לנקום בנוצרים
לאחרונה הוסער הציבור, ובעיקר האקדמיה, ובפרט – המחלקות השונות לחקר ההיסטוריה, כאן במחוזותינו ואף בארצות הים. וכל זאת למה? מכיוון שפרופ' טואף, ראש ביה"ס ללימודי היסטוריה באוניברסיטת בר אילן העז "ברוב חוצפתו" לפרסם ספר, ובמקרה באיטליה, ובאיטלקית, תחת הכותרת של "פסח של דם" (pasque di sangue באיטלקית, ושימו לב לחריזה), וכל-כולו מוקדש לעלילות הדם שנפוצו בימה"ב המאוחרים, באיטליה, על המיתוס של שימוש יהודים בדם נוצרים, בעיקר של ילדים וילדות, לצרכים פולחניים, מאגיים ורפואיים.
טענתו של הפרופ' היתה, שכנראה יש/היה ממש בדברים, אם כי טיעוניו מבוססים על עדויות של נחקרי אינקוויזיציה ועל ההיתכנות, ההסתברות הלוגית של שימוש בדם, ולפחות לצרכים רפואיים.
זה שהספר עורר סערה ברחוב, נו מילא, שהרי איני מתקשה להבין זאת, על שום המיתוסים שהופנמו בקרב הציבור זה שנים על גבי שנים של "עם סגולה", "אתה בחרתנו", "אור לגויים", "זרע כוהנים וגוי קדוש", מול "כל העולם נגדנו", "כולם אנטישמים" ועוד.
זה שהספר עורר סערה באקדמיה, נו "מילא", ואף כאן לא-כל-כך התקשיתי להבין זאת, על שום מפיצי המיתוסים אף במגדל השן האקדמי.
אך, מה שהטריד אותי באמת, זו העובדה, שאף לא אחד מהאקדמיה, נחלץ לגונן על טיעוניו של פרופ' טואף, ואיני מצפה שמאן דהוא מעולם האקדמיה יגונן עליו רק מכיוון שמדובר בחוקר בעל שם ובאישיות רצינית מעולם המחקר, אלא לפחות מן הטעם הפשוט של חירות המחקר וחופש הביטוי, שהרי ראשית עובריותן של האוניברסיטאות, עוד מימי-הביניים, היתה התאגדות חופשית בין פרופסורים לסטודנטים על-מנת לבצע מחקרים ולו "הזויים".
זאת ועוד, התקוממתי במיוחד על כי ועדת החינוך והתרבות של הכנסת התכנסה השבוע החולף, ביוזמתו של חה"כ מהאגף האולטרא-ימני, הפרופ' אלדד (מ"האיחוד הלאומי"), כדי לנזוף בפרופ' הסורר והמורד ולהציגו בראש חוצות כעוכר עם ישראל. מגמה זו, שאף שלטה בתקופת השרה לימור לבנת, כנגד ההיסטוריונים החדשים, הפוסט-ציונים, מאוד מקוממת על שום התערבות הפוליטיקאים בתחומים לא להם, מה שמזכיר מאוד משטרים אפלים באירופה ובמקומות אחרים בעולם.
אי-לכך החצפתי עוז ופירסמתי פה-ושם דברי תמיכה בטיעוני הפרופ' המכובד, וכמעט שמתי את נפשי בכפי כתוצאה מכך. לא עשיתי זאת מטעמי חמלה או נון-קונפורמיזם לשמו, אלא משלושה טעמים: הראשון – להגן על החופש האקדמי וחירות ההתבטאות, גם כאשר הדברים המושמעים מעוררים על פניהם זעזוע ואף בחילה; השני – למחות כנגד ניסיונות הז'דאנוביזם הפוליטי לשכתב על פי שיקולי דעתו את ההיסטוריה וגילגוליה; השלישי – לטעון בדחילו-ורחימו שאולי כן כצעקתה. שמא הפרופ' צודק?! צודק בחלקו? צודק במיעוטו?
ועל מה אני מסמיך את טיעוני? על טיעונים קדומים שהושמעו נגד עם ישראל, ובעיקר סביב השאלה: מתי זה התחיל?
ובכן, האשמות והשמצות כנגד היהודים ומנהגיהם לא נמצא בתקופה המאוד קדומה, זו המתקראת בשם התקופה המקראית או התנ"כית. לא נמצא בשום מקור, לא מצרי, לא מואבי, לא אשורי ולא בבלי, טענות ומענות כנגד העם היהודי ומינהגיו. טיעוני השמצה וחירוף נאתר למן התקופה ההלניסטית ואילך. הסיבה לכך, לעניות דעתי, נעוצה בשינוי המהותי והפולחני שעבר עם ישראל בתקופת המעבר הפרסית, היינו באזור המאות ששית-חמישית לפנה"ס, שאו-אז, כן-כן, גיבש העם היהודי את אמונתו המונותאיסטית והמופשטת.
אין ספק שמהלך אמוני ופולחני זה עורר תהיות, תמיהות וסימני שאלה בקרב אותם עמים שבאו במגע עם היהודים בעידן זה, בעיקר כשליטים. האמונה המונותאיסטית עוררה אצלם השתאות מחד וספקנות שהולידה אנטגוניזם מאידך. אין להוציא מכלל אפשרות שהאמונה החדשה עוררה חשדנות ואף חשש מפני התפרצותה ונפיצותה בכלל בעולם הקדום. ובעולם פגאני, כשכמעט כל האוכלוסיה היתה מאמינה, עורר חשש זה מגמות שונות, שהבולטת שביניהן היתה, כך דומה, הפלסתר והשטנה, וזאת מול הפחד מפני ניצחון היהדות על פני האלילות.
עם זאת נקודה אחת ראויה לציון, והיא הפרופורציונאליות הפרגמטית. גם כאשר השתלטו ההלניסטים על האגן המזרחי של הים התיכון – בית תלמי ובית סלאוקוס, יורשי אלכסנדר ממקדוניה, הרי הסיכוי שהם יתקלו בפולחן היהודי היה קלוש ביותר, שהרי ירושלים והמקדש השני היו רחוקים גיאוגרפית ממרכזי השליטה הראשוניים של בתי מלוכה אלה, ועל כן אין להניח שהתפתחה אז גישה אנטגוניסטית כנגד היהדות.
תופעה זו צמחה, כך דומה, בעקבות המרידות שחוללו קנאים יהודים בשלטון הסלאוקי (מרד המקבים), ששילבו בתוכן אלמנטים חזקים מאוד של מלחמת דת ופולחן המהולים בפרטנזיות פוליטיות ואישיות. ההתמודדות של בית המלוכה הסלאוקי עם המורדים יצרה כר נוח לתפוצת מאמרי שטנה כנגד היהדות ומנהגיה.
יצויין ויודגש כי במקביל למאמרי הפלסתר והעוינות התגלתה תופעה מעניינת של סופרים הלניסטיים ורומיים, מכובדים ומפורסמים, שהביעו הערכה וחלקו דברי שבח ליהדות וליהודים. אם כן הבה נהיה הגונים עם עצמנו ונאמר כי אם נספוג באהבה את מאמרי המשבחים, מדוע שנהדוף מניה-וביה את מאמרי ההסתייגות ונצמיד לדש בגדיהם את התווית של "סתם-שונאי-ישראל"?!
זאת ועוד, מבין כתבי האפולוגטיקה היהודיים בתקופה הקדומה, אל מול ההאשמות האנטגוניסטיות, ניצב איתן פילון האלכסנדרוני, והוא, כפתור-ופרח, משתמש מדי פעם באמירות אנטי הלניות המכפישות את מנהגי היוונים, בבחינת "ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר". נכון שהטענה "אם לפילון מותר, אז מדוע לאפיון (סופר אלכסנדרוני שהשמיץ את עם ישראל) אסור" הינה ילדותית, אך "בינינו", אין לבטלה כלאחר-יד, ולו מהטעמים האמוציונליים.
במרוצת המרידה המקבית בוצעו על ידי המורדים מהלכים אכזריים כנגד אוכלוסיה מקומית, הלניסטית, שלא במסגרת הצעדים הצבאיים, וכמותם בתקופת המרד הגדול ברומאים (שם גם התגלו תופעות של התאכזרות נוראה של הקנאים במתונים – הטבח בעין גדי ועוד, כגון רציחות סתמיות ואף החלת והשתתת רעב שגרמו, בין השאר, לקניבליזם בירושלים), ואלו, כנראה שימשו מנוף להתפרצות אנטגוניסטית כנגד היהודים והיהדות בקרב סופרים הלניסטיים. נכון שאחד הגורמים הנוספים לכך היה תופעת ההתגיירות, כזו שהתרחבה בתקופה הרומית, והגיעה אף להיכלו של הקיסר, כשרעייתו חפצה להתגייר, וזו שיצרה מין פחד סמוי מהתפשטות היהדות בעולם על חשבון האימפריה הרומית והישגיה, אלא, שאין להשוותה עם ההתקוממות מול המרדנות היהודית, כזו ששימשה כר נוח ופורה לכתבים אנטי-יהודיים בולטים. בזמן התחוללות המרידה במצרים בתקופת הקיסר טריאנוס למשל נפוצו עדויות על תופעות קשות שמאחוריהם עמדו יהודים, מורדים או כאלה שנספחו למרד.
ההיסטוריון דיו קסיוס מספר מורדים שכילו זעמם ביוונים וברומאים – "בשרם אכלו, מעיהם חגרו כאבנטים, בדמם משחו את עצמם, בעורם התעטפו ורבים בקעו לחצאים מראשם (ולמטה) ...".
באוצר הפפירולוגי מצוי מכתב שמשגרת אמו של אחת המפקדים הרומיים לבנה (אפולוניוס), ובו היא מקווה מאוד ומייחלת שהמורדים לא יצלו אותו.
עדויות אלה, בין אם נכונות או שקריות "מובנות" אולי על רקע האווירה הקשה שהשתררה בקרב שני הכוחות, היהודי המורד מזה וההלניסטי והרומי המתגונן והמכה מזה. עם זאת יש בהן כדי להצביע על מצבים, שבהם מאבדים הצדדים את תבניות המשמעת ופועלים על פי יצרים לא מעט אפלים.
ומכאן אני נזרק הישר לתקופת ימה"ב וטוען כי מחד אין לקבל כפשוטן את ההאשמות השונות בדבר השימוש היהודי בדמם של ילדים וילדות נוצריים לצרכים פולחניים כדבר שבשגרה. מאידך, על רקע ריבוי העדויות ואף ההודאות (אם כי לאחר תיחקור אינקוויזיציוני) אין להוציא מכלל אפשרות מקרים שכן השתמשו לצרכים ריטואליים. אם כנקמנות, אם כטירוף או כאידיאולוגיה מקברית ובקכנלית. תופעה בוודאי (כך דומה) שלא היתה. חריגות, כפי שאנו עדים לכך בכל ההיסטוריה, בכל הזמנים ובכל המקומות (ומה תאמרו על כת השטן שבמחוזותינו אנו?!), כנראה שהיו גם היו.
בכל מקרה ה"עליהום" שהתנהל סביב מחקרו של פרופ' טואף מריח ריחות מבאישים של התגוללות אישית, קונפורמיזם שמרני ומקובע ותסמונת נוראה של הגנת-מדורת-השבט. דווקא המלחמה שהתנהלה כנגד פרופ' טואף מזכירה את המגמות האינקוויזיציוניות ששלטו במרתפיה האפלים של הכנסיה בימי-הביניים. זוכרים את ציד המכשפות והעלאתן על המוקד? זוכרים את ג'ורדנו ברונו ודומיהם?
ד"ר יחיעם שורק, הסטוריון, מכללת בית ברל
* הערה, דעות הכותבים החיצוניים אינה משקפת בהכרח את דעת האתר.
עתון הארץ מוסיף כי בינתיים הבהיר פרופ' טואף את כוונתו: לדבריו, כוונת הספר היתה להאיר אלמנטים של קיצוניות דתית-יהודית, שחדרו לפולחן בצורה של קללות ואלימות מילולית קשה נגד הנוצרים. הכוונה היא ליהודים אשכנזים מגרמניה, שסבלו מהיחס העוין של הנוצרים בתקופת מסעי הצלב, ושברחו במאה ה-15 דרך האלפים לאיטליה. אצל יהודים אלה התפתחה, לפי טואף, קיצוניות דתית, שהפחידה מאוד את הרוב הנוצרי, ושבסופו של דבר הביאה את הסביבה לטפול עליהם האשמות שווא ולפרוע בהם. לפי טואף, זאת הסיבה שעלילת הדם הופנתה כלפי היהודים האשכנזים שבאו מגרמניה, ולא כלפי היהודים "האיטלקים"