יצויין כי בתרבויות הקדומות נקשר הכדור לפולחן אליל, פגאני, והיה משמש אביזר ריטואלי בפולחן הפוריות, כשהוא מבוצע על ידי בנות מחוללות. הקשר זה הפך את הכדור ואת המישחק בו לנגוע ולפסול מבחינת עמדת ההנהגה היהודית
(בתמונה, מצאנו דווקא ציור של משחק כדור במצרים העתיקה)
שעשועים בכדור היו מקובלים ביוון וברומא, אם כי לא נכללו כספורט תחרותי רשמי, גימנסטי או אגוניסטי, וזאת מכיוון שבעיקרם היו קבוצתיים ולא אינדיבידואליים.
ה"כדור" נזכר במקרא אך פעמיים בספר ישעיהו: "צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידיים, שמה תמות..." (כב, 18), וכן "וחניתי כדור עליך וצרתי עליך מצב והקימותי עליך מצורות" (כג, 1). כלומר ה"כדור" מופיע ללא כל משמעות ספורטיבית שהיא, אלא סמלית בלבד, וכוונתה לתאר צורה עגולה או סגלגלה.
בתקופת בית שני מופיעות לראשונה עדויות אודות מישחק הכדור, כמו גם לגבי ענפי ספורט אחרים. יצויין כי בתקופה זו, מהמאה הרביעית לפנה"ס ועד לראשונה לפנה"ס, היתה החברה היהודית, ובעיקר העירונית, העשירה ומתוך-כך זו שרקמה קשרים חברתיים וכלכליים עם העולם ההלניסטי, וזו שקלטה לתוכה מנהגים ואורחות חיים הלניסטיים, שבכללם מופיעה התרבות הגופנית.
רמזים על כך ניתן לאתר בספרות החיצונית היהודית, ובפעם הראשונה ניתן להצליב מידע זה עם חומר ארכיאולוגי, והכוונה לארמונות החורף של בית חשמונאי ביריחו, שם נחשפו, לצד בריכות שחיה, גם אולמות למישחקי כדור.
יצויין כי בתרבויות הקדומות נקשר הכדור לפולחן אליל, פגאני, והיה משמש אביזר ריטואלי בפולחן הפוריות, כשהוא מבוצע על ידי בנות מחוללות. הקשר זה הפך את הכדור ואת המישחק בו לנגוע ולפסול מבחינת עמדת ההנהגה היהודית. מאידך היקלטות הכדור והמישחק בו כחלק אינטגרלי מעולם השעשועים הרומי איפשר להנהגה היהודית לבצע בעניינו בחינה מחודשת ואף להתיר את המישחק בכדור בבחינת שעשוע חברתי ותו לאו. היתה זה איפוא השלמה מאולצת עם המצב, כשלא מעט יהודים שיחקו בכדור, ואף בשבת.
משנת כלים (כג, 1) מספרת כי "הכדור והאמום ... שנקרעו, הנוגע בהן טמא, ובמה שבתוכן טהור". כלומר, הכדור של עור הממולא בשער רך או במוך, והאמום - הוא הדפוס של האומנים, שנקרעו, לאחר שנטמאו, אבל הם עדיין מקבלים את מה שבתוכם (היינו את המילוי שלהם). לפיכך לא ניטהרו בטומאתם, "והנוגע בהם טמא, ובמה שבתוכן טהור" ואלו התפורים.
במשנה אחרת למדנו כי "(מטלית של) שלוש על שלוש (אצבעות). או שעשאה כדור בפני עצמה (על ידי קיפול) טהורה, אבל (בגד של) שלושה על שלושה (טפחים) שנתנו בכדור, טמא. עשאו כדור בפני עצמו - טהור, מפני שהתפר ממעטו (מגודלו הקודם)". אף כאן מדובר על כדורים ממולאים בתוכן קל ורך, כמקובל בכדורים היווניים והרומיים.
התוספתא מעבירה אותנו לתחום האמיתי, למישחקי הכדור באומרה כי "הזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים (95 ס"מ לערך), כגון אילו המשחקים בכדור לרשות הרבים, ויצא הכדור מתחת ידו של אחד מהם חוץ לארבע אמות, הרי זה קונה (שייך) לרשות הרבים. גבוהה עשרה טפחים וכן בגומא (גומה), אין מטלטלין מתוכן לרשות הרבים" (תוספתא שבת י (יא), ט). כמה מסקנות מעניינות נוכל להעלות מעדות זו: ראשית - עדות על מישחק או שעשוע בכדור; שנית - המילה "משחקים" ברבים עשויה להצביע על תופעה מחד ועל מישחק קבוצתי מאידך; שלישית - המישחק הסתכם בחבטת כדור לעבר הכותל, הקיר/חומה, וכנראה בתפיסתו על ידי אחד השחקנים, כמקובל ביוון וברומא; רביעית - קיימים כללים וחוקים למישחק, כגון תחום הארבע-אמות (כשני מטר); חמישית - המישחק נערך ברשות היחיד, כלומר בחצר, והשתדלו שהכדור לא ייחבט-ייזרק לרשות הרבים, שאחרת אין להביאו מחמת טלטול החפץ בשבת מרשות לרשות; ששית - המישחק התנהל בשבת, באישורם של החכמים, או לפחות באי-התנגדותם.
לעיתים נקרא הכדור במקורות בשם "צרור", בשל צורתו.
בתלמוד הירושלמי (סנהדרין י, כח, ע"א) מסופר על מישחק מלים מעניין בזו הלשון: "כדרבנות - כדור הזה בין הבנות. מה הכדור הזה מקלטת מיד ליד, וסופה לנוח ביד אחד", והמדרש נוקט בלשון הבאה: "מה הכדור הזה של בנות מזרקין בו לכאן ולכאן" (במדבר רבה טו, יג). במקור אחר אנו קוראים: "ככדור של בנות. מה כדור זה מתכדר מיד ליד, ואינה נופלת לארץ ... מה כדור זה מקלעין בה בידיים ואינה נופלת, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ..." (קהלת רבה יב, יא). במדרש נוסף מצוי הנוסח הבא: "כדור של בנות, כהדא ספירא של תינוקות, שהן מלקטות (מקלטות) וזורקות לכאן ולכאן" (במדבר רבה יד, יג).
מן העדויות התלמודיות והמדרשיות הנ"ל ניתן להסיק כמה מסקנות: ראשית - לפנינו משחק (שמא קבוצתי) בכדור; שנית - במישחק מוסרים השחקנים וזורקים את הכדור זה לזה; שלישית - לביטוי "זריקה" יש כמה ניסוחים: קליטה, קליעה, כידור ועוד, ללמד על מידת של תפוצה ושל נפיצות ואולי על אופנים שונים של משחק; רביעית - השימוש במונח היווני והלטיני "ספירא" מלמד על מידת ההשפעה היוונית-רומית על המישחק ובוודאי שמדובר בכדור מישחק ולא סתם בפריט שצורתו כדורית. "ספירא של תינוקות" משמעו כדור של ילדים ונערים; חמישית - המטפורה, שבה משתמשים המקורות כדי לסמל את קדושת הנתינה וההעברה ממעמד הר סיני ואילך, הלקוחה מעולם המישחק, אף היא יש בה כדי ללמד מחד על נפיצות המישחק ובעיקר על היחס החיובי שפיתחו כלפיו, למרות מקורותיו הלא יהודים וההשפעות היווניות והרומיות שהיו משוקעות בו; ששית - השימוש בדימוי המיני של הכדור - "כדור של בנות" - מפי חז"ל אינו מקרי. בעולם הקדום, המסופוטאמי, המצרי, היווני והרומי, נקשרו משחקי הכדור עם אפקטים פולחניים שבצעו נערות, כוהנות, כחלק מריטואלים דתיים, כשלחלקם היו משמעויות מיניות ופוריות, ובכלל, מכלל הפעילויות הספורטיביות של נשים יווניות, בעיקר בנות המעמד הגבוה, האריסטוקראטי, אנו מוצאים את מישחקי הכדור כרווחים ביותר.
על תפוצת משחקי הכדור עשויות להעיד המקורות בדבר חורבנה של טור שמעון, וכדברי התלמוד הירושלמי: "טור שמעון ... ולמה חרב? יש אומרים ... ויש אומרים, שהיו משחקין בכדור" (ירושלמי תעניות פרק ד' סט עמ' א'), או במדרש: "טור שמעון ... ולמה חרבו? ... אמר רבי הונה: משום שהיו משחקין בכדור בשבת" (איכה רבה נד, ח). גם אם נגרוס שמדובר על טיעון אליגורי כאילו "נרדמו בשמירה", הרי המשל בכל מקרה לקוח ממשחקי הכדור. אז מדוע יצא קצפם של החכמים על לוחמי טור שמעון? האם משום ששיחקו בכדור בשבת, או שמא לקו בהשפעה מאגית של עבודת אלילים במשחק הכדור, אין לדעת, וזה גם, במחילה, לא רלוונטי. המסקנה ההיסטורית היא שאכן שיחקו ואפילו בעיצומו של המרד.
בהקשר של משחקי הכדור נדגיש את כישוריו הלהטוטנים של הנשיא, נשיא הסנהדרין המכובד, רבן שמעון בן גמליאל, ש"אמרו עליו ... כשהיה שמח שמחת בית השואבה, היה נוטל שמונה אבוקות של אור וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו" (תלמוד בבלי, סוכה נג עמ' א'). יש במינהג הזה משום זיקה למישחקי כדור ולפחות לשידרוג היחס כלפי להטוטים ומישחקים, שהרי אם הנשיא עושה כן, קל-וחומר שמזומן צאן מרעיתו ל"השתולל" ול"התפרע". קו מאוד ארוך נמתח בין ריקודי דויד ופיזוזיו מול ארון ה' שיצא מבית עמינדב לירושלים לבין שעשועי הנשיא באתר המקדש בשלהי חג הסוכות.