מחקרים חדשים על שליטה עצמית מסבירים את הקשר שבין דת לבריאות
בשנת 2000 פרסמו הפסיכולוג מייקל א' מק'קאלוף, הפועל כיום באוניברסיטת מיאמי, ועמיתיו ניתוח-על של יותר מ-40 מחקרים, שהראה מתאם חזק בין דתיוּת ובין שיעורי תמותה נמוכים. מאז מאתגרים המאמינים את הספקנים ומבקשים הסבר. הם כאילו אומרים: "אתם רואים, יש אלוהים, וזה גמולו לאמונה."
ואולם, "אלוהים עשה זאת" אינה השערה בת מבחן. מוחות חקרניים ירצו לדעת כיצד אלוהים עשה זאת ואילו כוחות ומנגנונים היו מעורבים בדבר (ולא, ההצהרה "נסתרות דרכי האל" לא תוכל לעבור את בקרת העמיתים). אפילו הסברים כמו "אמונה באל" או "דתיות" חייבים להיות מפורקים למרכיביהם כדי למצוא מנגנונים סיבתיים אפשריים שיסבירו כיצד הקשר בין אמונה ובין התנהגות מביא לבריאות טובה יותר, לתחושת רווחה ולאריכות ימים. מק'קאלוף ועמיתו בריאן וילובי, שעבד עמו אז באוניברסיטת מיאמי, פרסמו ב-2009 תוצאות של ניתוח-על כזה שבחן מאות מחקרים. הניתוח חשף שאנשים דתיים נוטים להתנהגויות בריאות, כמו בדיקה שגרתית במרפאת שיניים וחגירת חגורות בטיחות, ונוטים פחות לעשן, לשתות משקאות חריפים, להשתמש בסמים ולעסוק במין מסוכן. מדוע? מפני שהדת מספקת רשת חברתית הדוקה המעודדת התנהגות חיובית ומענישה על הרגלים שליליים. הדבר מביא לוויסות עצמי מוגבר המאפשר השגת מטרות, ולשליטה עצמית מוגברת המאפשרת להתגבר על פיתויים שליליים.
שליטה עצמית היא נושאו של ספר חדש, "כוח רצון", שכתבו הפסיכולוג רוי בַּאוּמַייסטֶר מאוניברסיטת מדינת פלורידה וכתב המדע ג'ון טיירני. שליטה עצמית היא הפעלת כוח הרצון של אדם כדי להשיג תוצאה התנהגותית מסוימת. המחקר מראה שילדים צעירים הדוחים סיפוקים (למשל, ויתור על מַרשמֶלוֹ אחד עכשיו כדי לקבל שניים אחר כך) מגיעים בהמשך חייהם להישגים אקדמיים גבוהים יותר ומיטיבים להשתלב בחברה. דת מציעה את שיטת דחיית הסיפוקים המוחלטת (חיי נצח), וכותבי הספר מצטטים מחקר המראה ש"גם הורים וגם מורים מדרגים ילדים אדוקים בדתם ברמת אימפולסיביות נמוכה יותר."
אבל כל אדם, דתי או לא, יכול לרתום את המנגנונים הפועלים בבסיס קביעת היעדים האישיים וניטור ההתקדמות אליהם. אגודת אלכוהוליסטים אנונימיים מעודדת את חבריה להיכנע ל"כוח עליון" כלשהו שאינו חייב להיות אלוהי. הם יכולים לבחור כל דבר שיעזור להם להישאר ממוקדים במטרה הגדולה: להישאר פיכחים. המחברים כותבים שמדיטציית זן, שבה סופרים שוב ושוב עשר נשימות, "בונה משמעת מנטלית. וכך גם חזרה על תפילות נוצריות, על מזמורי תהילים או על מנטרות הינדיות." סריקות מוח של אנשים המקיימים טקסים כאלה באופן מתון מראות פעילות גבוהה באזורי המוח המקושרים לבקרה עצמית ולתשומת לב. למעשה, מק'קאלוף מתאר את התפילות ואת המדיטציות כ"סוג של אימון אירובי לשליטה עצמית." באומייסטר הדגים במעבדה שאפשר להגביר את השליטה העצמית באמצעות אימון בהתאפקות מול פיתויים. אבל צריך לעשות את זה בקצב קבוע, כי אפשר להתעייף משליטה עצמית כמו מהפעלה מוגזמת של השרירים. ולבסוף, המחברים אומרים ש"דת גם משפרת את ניטור ההתנהגות, עוד צעד חשוב בשליטה עצמית. אנשים דתיים נוטים לחוש שמישהו חשוב משגיח עליהם." בשביל מאמינים זה יכול להיות אלוהים או חברים אחרים באותה דת, בשביל הלא-מאמינים זה יכול להיות המשפחה, חברים ועמיתים לעבודה.
העולם מלא פיתויים, וכמו שהתפאר אוסקר ויילד: "אני יכול לעמוד בכול חוץ מבפיתוי." אנו יכולים לצעוד בנתיב הדתי שבו צעד אוגוסטינוס לפני שהוכרז כקדוש, כשהתפלל לאלוהיו: "תן לי צניעות ואיפוק, אבל עדיין לא עכשיו." או שנבחר בנתיב החילוני של החוקר בן המאה ה-19 הנרי מורטון סטנלי שהצהיר ש"שליטה עצמית חיונית יותר מאבק שרפה," בייחוד כשיש לנו "משימה מקודשת", כפי שכינה זאת סטנלי (והמשימה שלו הייתה חיסול העבדות). סטנלי ממליץ לכם לבחור את המשימה המקודשת לכם, לנטר את ההתקדמות אליה ולקבוע את קצבה, לאכול ולישון באופן סדיר (רעב ועייפות מחלישים את כוח הרצון), לשבת ולעמוד ישר, להיות מאורגנים ומטופחים (סטנלי התגלח בג'ונגל כל יום) ולהקיף את עצמכם ברשת חברתית תומכת המחזקת את מאמציכם. כל מי שרוצה להביא את עצמו להישגים גבוהים יותר יכול להגיע לבריאות מקודשת כזאת, מאמינים ולא-מאמינים כאחד.
הגיבו על המאמר ב-www.sciam.co.il
____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
על המחבר
מייקל שרמר הוא המו"ל של כתב העת Skeptic ((www.skeptic.com ספרו החדש הוא "המוח המאמין". עקבו אחריו בטוויטר: @michaelshermer