מדוע העולם אינו שטוח… עדיין
בואו נאיץ את השעון קדימה לשנת 2100. למחשבים תהיה תבונה הדומה לזאת של בני אדם, כותב הפיזיקאי והעתידן מיצ'יו קאקו בספרו "הפיזיקה של העתיד" (הוצאת דַבְּלדֶיי, 2011), יהיה אפשר לגלוש באינטרנט באמצעות עדשות מגע, ננו-רובוטים יחסלו גידולים סרטניים, תיירות בחלל תהיה זולה ונפוצה ובני אדם יישבו את מאדים. נהיה תרבות כלל-עולמית המסוגלת לצרוך 1017 ואט מאנרגיית השמש המגיעה לכדור הארץ כדי לעמוד בדרישות האנרגיה שלנו. רשת האינטרנט תשמש כמערכת טלפונים כלל-עולמית. אנגלית וסינית יתחרו זו בזו על הבכורה כשפת כדור הארץ. תשרור תרבות מאוחדת של מזון, של אופנה ושל סרטים; וכלכלה גלובלית אמיתית תפעל באמצעות אזורי סחר חופשיים רבים יותר, כמו אלה שאנו רואים כיום באיחוד האירופי ובנפט"א [הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה].
קאקו חוזה כיצד חילופי מדע, טכנולוגיה ורעיונות בין כל העמים ייצרו תרבות גלובלית שבה יתקיימו מדינות לאום מוחלשות וכמעט לא יתחוללו מלחמות. זהו חזון בעל שאר רוח נועז והיקף אֶפּי. רבים קיוו לעתיד מאוחד ושליו כזה באמצעות הגלובליזציה. גם אני העליתי בדעתי חיזיון דומה בספרי The Mind of the Market (הוצאת הולט, 2009). אחד ממקורות ההשראה שלי היה ספרו המצליח של תומס פרידמן "העולם הוא שטוח" (הוצאת אריה ניר 2006, מאנגלית אינגה מיכאלי) שבו הוא קורא ל"מגרש משחקים גלובלי, המתאפשר באמצעות האינטרנט, ומאפשר צורות רבות של שיתופי פעולה בזמן אמת בנושאי מחקר ועבודה, ללא תלות במיקום הגאוגרפי, במרחק ובעתיד הקרוב אפילו בשפה."
הבעיה של קאקו, של פרידמן, שלי ושל תומכי גלובליזציה אחרים (ואפילו של מתנגדיה) היא שייתכן שעתיד כזה אינו בר השגה בגלל האופי השבטי שפיתחנו במהלך ההיסטוריה. למעשה, כל זה הוא אוסף של שטויות, כותב פַּנקאז' גֶמַוַואט, פרופסור לניהול אסטרטגי ובעל הקתדרה לאסטרטגיה גלובלית על שם אנסלמו רובירלטה בבית הספר הגבוה למנהל עסקים באוניברסיטת נאוורה בברצלונה, בספרו החדש "עולם 3.0: שגשוג גלובלי וכיצד להשיגו" (הוצאת הרווארד ביזנס רוויו, 2011). גמוואט טוען שרק 10% עד 25% מן הפעילות הכלכלית בעולם היא פעילות בין-לאומית (ורובה אזורית ולא גלובלית). קחו למשל את השיעורים האלה של פעילות בין-לאומית (מתוך סך כל הפעילות מכל סוג): דואר בין לאומי: 1%; דקות שיחות טלפון בין-לאומיות: פחות מ-2%; תעבורת אינטרנט בין לאומית: 17%-18%; פטנטים בבעלות זרה: 15%; שיעור היצוא מתוך התוצר המקומי הגולמי: 26%; מניות בבעלות משקיעים זרים: 20%; דור ראשון של מהגרים: 3%. וכפי שגמוואט פוסק בנחרצות, 90% מבני האדם בעולם לא יעזבו את ארץ הולדתם כל ימי חייהם עולם שטוח ממש.
הבעיה, אומר גמוואט, היא שתיאוריות הגלובליזציה אינן מביאות בחשבון את גורמי הריחוק האמיתיים (הן הגאוגרפיים והן התרבותיים). הוא עיבד בספרו את הגורמים האלה ויצר מְקַדֵם ריחוק מתמטי, בדומה למקדם בחוק הכבידה של ניוטון. הוא חישב למשל ומצא ש"הגדלת המרחק הגאוגרפי בין שני מקומות ב-1% מביאה לירידה של כ-1% בסחר שביניהם," כלומר הרגישות למרחק היא -1. החישוב מורה ש"היקף הסחר בין ארה"ב לבין צ'ילה הוא רק 6% מן ההיקף שהיה מתקיים לו צ'ילה הייתה קרובה לארה"ב כמו קנדה." ובאופן דומה, "היקף הסחר בין שתי מדינות ששפתן משותפת יהיה גבוה בממוצע ב-42% משתי מדינות דומות שאינן קשורות באופן כזה. מדינות החברות באותו אזור סחר (כמו נפט"א) יסחרו בהיקף גבוה ב-47% ממדינות דומות שאינן חברות באותו אזור. מטבע משותף (כמו האירו) מעלה את היקף הסחר ב-114%.
למעשה, הניתוח הזה נשמע די מעודד אם נשתמש במסגרת הזמן של קאקו המשתרעת עד 2100. אבל גמוואט מזכיר לנו את הנטיות המושרשות עמוק בתוכנו וגורמות לנו לרצות לקיים קשרי גומלין עם קרובינו ועם הדומים לנו ולשמר את המנהגים והתרבות המקומית שלנו. ייתכן אפוא שלעולם ירסקו הנטיות האלה כל תכנית גלובליזציה. ב-2004 בחנו חוקרים במרכז למחקר כלכלי ופוליטי (CEPR) סקרים שבדקו את הלך הרוח באיחוד האירופי ("Eurobarometer) ב-16 מדינות איחוד מ-1970 עד 1995. הבחינה הראתה שבשעה שהאיחוד התרחב, 48% מן התושבים בו בטחו בבני הלאום שלהם "במידה רבה", רק 22% מתושבי 16 המדינות בטחו באותה מידה בתושבי שאר המדינות באותו גוש ורק 12% בטחו במידה רבה בתושבי מדינות מסוימות אחרות.
מבנה הטבע האנושי מכתיב את מבנה החברה האנושית. במקרה זה, העולם שאנו בונים תלוי במידה רבה בעולם שאותו ירשנו.
