דעה: לשלוח אנשים, לא רובוטים, לחלל

על אף שמשימות מאוישות יקרות ומסוכנות יותר ממשימות רובוטיות, הן הכרחיות לשם הצלחת תכנית חקר החלל. חקר החלל הוא ההרפתקה האנושית בהתגלמותה

ג'ים בל, סיינטיפיק אמריקן
התקופה הנוכחית מרגשת במיוחד בתחום חקר החלל. סוכנות החלל האמריקנית, נאסא, מפעילה כרגע יותר מ-50 חלליות רובוטיות, שחוקרות את כדור הארץ ומגיעות אל מרחבי מערכת השמש, מכוכב חמה (מרקורי) עד לפלוטו ואף מעבר לו. בפיתוח מצויות עוד 40 משימות בלתי מאוישות של נאסא וסוכנויות חלל באירופה, ברוסיה, ביפן, בהודו ובסין מפעילות או בונות רכבי חלל רובוטיים משלהן.
עם צי כזה העומד לרשותנו, שאוסף נתונים מדעיים מכיוונים כה רבים, היה אפשר לחשוב שחוקרים כמוני, המעורבים בחקר החלל באמצעים רובוטיים, יתנגדו לשליחת אסטרונאוטים לחלל ויראו בה משימה יקרה ומיותרת. אך למעשה, ההפך הוא vהנכון: רבים מאתנו רואים במשימות המאוישות מטרה נעלה בזכות עצמה ומרכיב הכרחי במדעי החלל במאה ה-21.
על אף שמשימות מאוישות יקרות ומסוכנות יותר ממשימות רובוטיות, הן הכרחיות לשם הצלחת תכנית חקר החלל. מדוע? משום שחקר החלל הוא הרפתקה, מסע אנושי, שזכה בעבר לאהדה ציבורית עצומה, בדיוק בשל הגאווה שהוא מעורר בנו.
כשהנשיא ג'ון פ' קנדי התחייב בשם העם האמריקני לשלוח אסטרונאוטים לירח, הוא עשה זאת כהפגנת כוח של הדמוקרטיה, ולא של המדע. כתוצר לוואי, נערכו מחקרים מדעיים יוצאי דופן על הירח שהובילו בסופו של דבר להבנת מקורו.
יותר מכך, תכנית אפולו לנחיתת אדם על הירח, שימשה השראה לדור שלם של חוקרים ומהנדסים - שסללו את הדרך גם למשימות הרובוטיות, וגם לחלק גדול מן הטכנולוגיות שאנו רואים אותן היום כמובנות מאליהן.
הפסקת תכנית אפולו בטרם עת הייתה שגיאה גסה. אסטרטגיית ההמשך של נאס"א לחקר מאויש של החלל התמקדה במשימות של מעבורות חלל ושל תחנות חלל לווייניות, והתגלתה כתכנית משמימה ורצופת כשלים טרגיים.
ההצלחות האחרונות של רכבי החלל למאדים, של החללית קסיני לחקר שבתאי ושל משימות רובוטיות נוספות עשויות לרמוז על תחייה מחודשת, אך המצב עדיין מעורפל.
הירידה בהתעניינות הציבור בחקר החלל לאחר תקופת אפולו נותנת את אותותיה גם היום בדיונים על תקציב נאס"א ובספקנות הכללית הרווחת לגבי הרלוונטיות העתידית של נאס"א, בייחוד בקרב הדור שמצטרף כעת לכוח העבודה. ניצחונות נוספים של משימות רובוטיות יתאפשרו רק אם ישוקם העניין הציבורי והפוליטי ויישמר לאורך זמן באמצעות תכנית נמרצת של חקר חלל מאויש.

לא הכל אלגוריתמים
יותר מזה, במשימות עתידיות רבות יהיה צורך במוח אנושי. רובוטים אמנם הוכיחו את עצמם בתיעוד ובמדידת מאפיינים של מקומות רחוקים, אך הם נופלים מבני אדם בכל הנוגע ליכולת שיפוט, לקבלת החלטות תוך ראיית התמונה הרחבה, ובהסקת מסקנות מניסיון העבר. כמה מיכולות אלו ניתנות לתכנות, ושיטות לימוד-מכונה אכן התקדמו הרבה בעשורים האחרונים. אולם המורכבות העצבית, הדרושה לעתים קרובות לשם תגליות חדשות - אותו צירוף הכרחי של לוגיקה, ניסיון ואינסטינקטים המשמש לפתרון תעלומות - אינה ניתנת להמרה פשוטה לסדרת פקודות "אם-אז" באלגוריתם מחשב. מוחות רובוטיים יישארו למשך זמן רב, אם לא לעד, הרחק מאחור בכל הקשור ליכולות אלו, מה שמגביל את איכות המדע שיוכלו לבצע על כוכבי לכת אחרים.
רכבי חלל רובוטיים היו מותאמים לעידן הראשון של חקר החלל, כשהיה די בהטסת חללית כדי לחלוף על פני כוכב לכת, או בנחיתה על קרקע חוצנית כדי לייצר תגליות מרעישות. אך עידן זה מתקרב לקצו. אנו נכנסים כעת לעידן חדש בחקר החלל, שבו אנו צריכים להתבונן ביתר פירוט בנופים של כוכבי הלכת ובמה שטמון מתחתם, לחקור בדייקנות את הסלעים, את הקרקע ואת האטמוספרות שלהם כדי לחשוף את ההיסטוריה של מערכת השמש שלנו.
אין ספק שלסוג כזה של מדע דרושים חוקרים אנושיים. בעידן החדש אנו נזדקק לאנשים נועזים וחכמים, שיצעידו אותנו באומץ אל מקומות שאליהם אף רובוט לא יוכל לקחת אותנו.

על המחברג'ים בל הוא אסטרונום ומדען פלנטרי באוניברסיטת קורנל, ומכהן כראש צוות המצלמה הפנורמית (Pancam) של רכבי השטח לחקר מאדים. ספרו האחרון, "גלויות ממאדים", מציג כמה מנופי כוכב הלכת האדום, כפי שנצפו בעיניים רובוטיות.