התפקוד היומיומי של משתתפים במחקר נפגם ככל שגילם עלה, אך בקבוצת האצנים התחילה תקופת המוגבלות בגיל מאוחר יותר
מחקר חדש מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת סטאנפורד, קובע כי ריצה מאיטה את השפעות ההזדקנות. החוקרים עקבו אחר 500 אצנים במשך יותר מ- 20 שנה וגילו כי אצנים מזדקנים סובלים מפחות מוגבלויות ונהנים ממשך-חיים פעיל ארוך יותר. גולת הכותרת של המחקר היא שלאנשים שאינם רצים יש סיכוי גדול פי שתיים למות מוות מוקדם, בהשוואה לאנשים שרצים באופן קבוע.
כאשר פתח ג'יימס פרייס במחקר ב- 1984, מדענים רבים סברו שהתעמלות עלולה לפגוע בקשישים יותר משתעזור. חלקם חששו כי שגעון הג'וגינג שהחל באותה תקופה יגרום לפגיעות אורתופדיות רבות ויביא לריתוקם למיטה של אצנים קשישים רבים. פרייס, בתור פרופסור ודוקטור לרפואה בבית הספר לרפואה, ראה את הדברים באור שונה. הוא סבר שאימון קבוע יאריך את משך החיים הפעיל ללא נכויות.
קבוצת המחקר של פרייס החלה לעקוב אחר 538 אצנים בני 50 ומעלה, ולהשוות אותם לקבוצה דומה של אנשים שאינם רצים. הנבדקים, הנמצאים כיום בשנות השבעים והשמונים לחייהם, מילאו שאלונים שנתיים שבדקו את יכולתם לבצע פעילויות יומיומיות כהליכה, לבישת בגדים וטיפוח עצמי, קימה מכיסא ואחיזת חפצים. החוקרים עקבו אחר מותם של הנבדקים באמצעות דו"חות הפטירה הלאומיים, כדי לגלות מי מהנבדקים נפטר ומאיזו סיבה. לאחר 19 שנים של מחקר, 34 אחוזים מהאנשים שלא נהגו לרוץ נפטרו, לעומת 15 אחוזים בלבד מהאצנים.
בתחילת המחקר, האצנים נהגו לרוץ ארבע שעות בממוצע בשבוע. לאחר 21 שנים, זמן הריצה שלהם ירד ל- 76 דקות בממוצע לשבוע, אך הם עדיין נהנו מיתרונות הבריאות שרכשו מהריצה.
התפקוד היומיומי של כל המשתתפים במחקר נפגם ככל שגילם עלה, אך בקבוצת האצנים התחילה תקופת המוגבלות בגיל מאוחר יותר. לא זאת בלבד שהריצה עיכבה את הירידה בתפקוד היומיומי, אלא שהפער בין יכולותיהם של האצנים והלא-אצנים גדל עם השנים.
"המוגבלויות של האצנים החלו 16 שנה לאחר הלא-אצנים," אמר פרייס. "בסך-הכל, האצנים נשארו בריאים."
לפי הנתונים הקיימים כרגע נראה כי הריצה מעכבת את המוות בצורה דרמטית יותר משהחוקרים העיזו לקוות. חלק מההשפעות היו צפויות, כמו הירידה במחלות הקרדיו-וסקולריות. להשפעות אחרות קשה יותר למצוא הסבר, כגון הירידה במספר המיתות מסרטן, מחלות נוירולוגיות וזיהומים.
ומה לגבי ההשפעות המזיקות שיוחסו לריצה? פרייס ועמיתיו פירסמו ברבים את התשובה לטענה זו באוגוסט האחרון, בירחון האמריקאי לרפואה מניעתית, והראו כי ריצה אינה קשורה לשיעור גדול יותר של אוסטאו-ארטריטיס באצנים קשישים. לדברי פרייס, אצנים גם אינם זקוקים ליותר החלפות פרקים מאנשים שאינם רצים.
"ריצה ללא כאבים אינה מזיקה," אמר, והוסיף כי כנראה שריצה מזיקה פחות לפרקים מתחומי ספורט אחרים כגון פוטבול או בלט. פרייס עצמו אינו מהסס לנצל את הלקחים מהמחקר, על אף גילו : הוא אצן מנוסה, מטפס הרים וחובב מסעות מושבע.
הממצאים החדשים התפרסמו בגליון אוגוסט של כתב העת המדעי Archives of Internal Medicine. פרייס ערך את המחקר ביחד עם אליזה צ'אקראוורטקי, פרופסור לרפואה, דוקטור הלן הוברט ודוקטור ויג'איה לינגאלה, מפתחת תוכנות מחקר.