פרק מתוך הספר "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת" מאת ריצ'רד דוקינס מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, הוצאת ספרי עליית הגג וידיעות ספרים * בפרק זה מנתח דוקינס איזה לחץ או לחצים שמפעילה הברירה הטבעית מעודדים את הדחף לדת
בעיניו של פסיכולוג אבולוציוני, הבזבזנות האוניברסלית של טקסים דתיים, על עלותם בזמן, במשאבים, בכאב ובמחסור, צריכה להבליט - בעזות ססגונית כמו ישבנו של מַנְדְריל - את הרעיון שאולי הדת היא אַדַפּטיבית.
מַרֶק קוֹן
הציווי הדרווינילכל אחד יש התיאוריה החביבה עליו בדבר השאלה מניין באה הדת ומדוע היא נמצאת בכל התרבויות האנושיות. הדת מנחמת ומרגיעה. היא מטפחת את תחושת הביחד של קבוצות. היא מספקת את הערגה שלנו להבין מדוע אנו קיימים. מייד אגיע להסברים מהסוג הזה, אבל אני רוצה להתחיל בשאלה מוקדמת יותר, הזוכה לקדימות מטעמים שנראה בהמשך: שאלה דרווינית על הברירה הטבעית.
בידיעה שאנו תוצרים של אבולוציה דרווינית, עלינו לשאול איזה לחץ או לחצים שמפעילה הברירה הטבעית מעודדים את הדחף לדת. השאלה הזאת נעשית דוחקת מתוך שיקולים דרוויניים סטנדרטיים של חסכנות. הדת היא כל-כך בזבזנית, כל-כך ראוותנית; והברירה הדרווינית מזהה באורח קבע כל בזבוז ומחסלת אותו. הטבע הוא מנהל חשבונות קמצן, הסופר כל גרוש, מסתכל כל הזמן על השעון ומעניש על דבר המותרות הקטן ביותר. ללא הרף וללא רחם, כפי שהסביר דרווין, "הברירה הטבעית סוקרת מדי יום ביומו ומדי שעה בשעה, על פני כל העולם, כל וריאציה, ולו גם הקלה ביותר; פוסלת את כל מה שרע, משמרת ומוסיפה את כל מה שטוב; פועלת בדממה, בלתי מורגשת, בכל עת ובכל מקום שעולה ההזדמנות לפניה, על שיפורו של כל יצור אורגני". אם חיית בר כלשהי מבצעת פעילות חסרת תועלת כדבר שבשיגרה, הברירה הטבעית תעדיף פרטים מתחרים המשקיעים זמן ואנרגיה בפעולות של הישרדות ורבייה. הטבע אינו יכול להרשות לעצמו מעשי משובה קלי דעת. תועלתנות חסרת רחמים היא הקלף המנצח, גם אם לא תמיד זה נראה כך.
למראית עין, זנבו של הטווס הוא דוגמה לקלות דעת מהמדרגה הראשונה. הוא בוודאי לא מעודד את הישרדותו של בעליו. אבל הוא מועיל לגֶנים שהופכים אותו לבולט יותר מיריביו הפחות מפוארים. הזנב הוא פרסומת, הקונה את מקומה בכלכלת הטבע בכך שהיא מושכת נקבות. דברים אלה נכונים גם ביחס לעמל ולזמן שמשקיע זכר הסוּכִּי בבניית סוכתו: מעין זנב חיצוני הבנוי מעשב, זרדים, תותי בר צבעוניים, פרחים, וככל שאלה זמינים - גם חרוזים, תכשיטים בפרוטה ופקקי בקבוקים. ואם נבחר בדוגמה שאינה כרוכה בפרסומת, הרי ישנו המנהג המוזר של ציפורים מסוימות "להתרחץ" בקיני נמלים, או להביא נמלים במגע עם נוצותיהן בדרכים אחרות. איש אינו יודע בוודאות מה התועלת הכרוכה ב"התנמלות" הזאת – אולי יש לה השפעה היגיינית כלשהי, כגון סילוק טפילים מבין הנוצות; ויש עוד כמה השערות, שאף אחת מהן אינה נתמכת במידה מספקת של ראיות.
אבל חוסר הוודאות לגבי הפרטים אין בו כדי למנוע את הדרוויניזם מלהניח שההתנמלות נעשית "בשביל" משהו. במקרה זה השכל הישר עשוי להסכים, אבל להיגיון הדרוויני יש סיבה מסוימת לחשוב שאם הציפורים לא היו עושות זאת, הסיכויים הסטטיסטיים שלהן להצלחה גנטית היו עלולים להינזק, גם אם איננו יודעים עדיין את מהלכו המדויק של הנזק הזה. המסקנה נובעת משתי ההנחות המוקדמות, האומרות שהברירה הטבעית מענישה על בזבוז זמן ואנרגיה, ושהתצפיות מראות בעקביות שהציפורים משקיעות זמן ואנרגיה ב"התנמלות".
אם אפשר לבטא את העיקרון האַדַפּציוֹניסטי הזה במָניפֶסְט בן משפט אחד, הוא היה מוצא את ביטויו – אומנם במונחים מוקצנים ומוגזמים במעט – בדבריו של הגנטיקאי המהולל מהארוורד, ריצ'רד לֶווֹנטין (Lewontin): "זוהי נקודה אחת שנדמה לי שכל האבוֹלוּציוֹניסטים מסכימים לגביה, והיא שאי-אפשר בשום אופן לעשות משהו טוב יותר מכפי שעושה אותו אורגניזם בסביבת חייו". אילולא הביאה ההתנמלות תועלת כלשהי להישרדות ולרבייה, הברירה הטבעית היתה מעדיפה כבר מזמן פרטים הנמנעים ממנה. דרוויניסט עשוי להתפתות לומר אותו דבר על הדת; ומכאן הצורך בדיון הזה.
בעיני האבולוציוניסט, טקסים דתיים "בולטים בשטח כמו טווס באחו מואר בשמש" (משפט של דן דֶנֶט). התנהגות דתית היא השָקוּל האנושי, מועצם פי-כמה, להתנמלות של ציפורים או לבניית סוכה אצל הסוּכּי. היא צורכת זמן, צורכת אנרגיה, לעיתים קרובות היא מקושטת בצורה ראוותנית כנוצותיה של ציפור גן עדן. הדת יכולה לסכן את חיי האדם המאמין, כמו גם את חיי אחרים. אלפי אנשים סבלו עינויים בשל נאמנותם לדת, נרדפו על-ידי קנאים בשל אמונה שבמקרים רבים קשה מאוד להבחין במה היא שונה מזו של הרודפים. הדת זוללת משאבים, לעיתים בקנה מידה עצום.
קתדרלה מימי הביניים תבעה לשם הקמתה מאות שנות אדם, ובכל זאת מעולם לא שימשה למגורים או לכל מטרה מועילה אחרת. האם היתה מעין זנב-טווס אדריכלי? ואם כן, למי כּוּונה הפרסומת? מוזיקה קדושה וציורים שנועדו לעבודת האל שלטו באמנות של ימי הביניים והרנסנס. אנשים אדוקים באמונתם מתו למען אלוהיהם והרגו למענם; הצליפו לעצמם בגב עד זוב דם, נדרו נדרים לחיים של התנזרות ממין או של בדידות ושתיקה, והכל בשירות הדת. לשם מה כל זה? איזו תועלת יש בדת?
המלה "תועלת", במובנה הרגיל אצל הדרוויניסטים, פירושה שיפור סיכויי ההישרדות של הגֶנים של הפרט. מה שחסר כאן זו העובדה החשובה האומרת שתועלת דרווינית אינה מוגבלת רק לגנים של האורגניזם היחיד. יש שלוש מטרות שונות שהתועלת עשויה להיות מכוונת אליהן. האחת נובעת מהתיאוריה של ברירת קבוצות, ואגיע אליה בהמשך. השנייה נובעת מהתיאוריה שקידמתי בספרי הפֶנוֹטיפּ המורחב (Dawkins 1982): הפרט שצופים בו עשוי לפעול בהשפעתם המָניפּוּלטיבית של גנים של פרט אחר, העשוי להיות טפיל. דן דֶנֶט מזכיר לנו שהנזלת הרגילה נפוצה בקרב בני האדם ממש כמו הדת, ובכל זאת לא היינו מנסים לטעון שהנזלת מועילה לנו. מוכרות דוגמאות רבות של בעלי-חיים המתומרנים להתנהגות בדרך שתועיל להעברתו של טפיל לפונדקאי הבא שלו. הצגתי את הנקודה הזאת בצורה תמציתית בחיבורי "תיאוֹרֶמָה מרכזית של הפֶנוֹטיפּ המורחב": "התנהגות של חיה נוטה למַקסם את ההישרדות של הגנים 'בשביל' אותה התנהגות, בין אם אם אותם גנים נמצאים במקרה בגופה של החיה המסוימת המפגינה את ההתנהגות ובין אם לא".
שלישית, "התיאוֹרֶמָה המרכזית" עשויה להחליף את המונח "גֶן" במונח כללי יותר – "מכפילן". העובדה שהדת היא כל-כך נפוצה, מַשמעה ככל הנראה שהיא פועלת לתועלתו של משהו, אבל אין זה חייב להיות אנחנו או הגנים שלנו. ייתכן שהיא פועלת לתועלתם של הרעיונות הדתיים עצמם, במידה שהם מתנהגים בדרך דמויַת גנים כלשהי, כמכפילנים. אכתוב על כך בהמשך, בקטע הנושא את הכותרת "תדרכו בזהירות, אתם דורכים לי על המֶמים". בינתיים, אני ממשיך עם הפרשנויות המסורתיות יותר של הדרוויניזם, שעל-פיהן "תועלת" משמעה תועלת להישרדות ולהתרבות של היחיד.
אנשים המתקיימים כציידים-מלקטים, כמו השבטים הילידים של אוסטרליה, מנהלים אורח חיים הדומה מן הסתם לזה שניהלו אבותינו הקדומים. פילוסוף המדע הניו-זילנדי/אוסטרלי קים סְטֶרֶלְני, במאמרו על "הפְּרימַט הסוֹטה" (Sterelny 2006), מצביע על ניגוד דרמטי בחייהם. מהצד האחד, האַבּוֹריג'ינים הם שורדים מצטיינים בתנאים המעמידים את כישוריהם המעשיים במבחן קשה ביותר. אבל, מוסיף סְטֶרֶלְני, נבון ככל שהמין שלנו יכול להיות, התבונה שלנו משחקת לרעתנו. אותם אנשים עצמם, שכל-כך מתמצאים בעולמם הטבעי ובדרכים לשרוד בו, ממלאים באותו זמן את ראשיהם עד אפס מקום באמונות ששקריותן ממש מוחשית, ואשר המלה "חסרות תועלת" היא לגביהן לשון המעטה. סְטֶרֶלְני עצמו מכיר את העמים הילידים של פפואה-גיניאה החדשה. הם שורדים בתנאים קשים מאוד, במקומות שבהם המזון קשה להשגה, "הודות להבנה מדויקת להפליא של סביבתם הביולוגית. אבל הם מצרפים להבנה זו אוֹבּססיה עמוקה והרסנית לגבי הזיהום שבמחזור הווסת הנשי ולגבי מעשי כשפים. רבות מהתרבויות המקומיות מתענות בפחד נורא ממעשי כשפים ומאגיה, ובאלימות המתלווה לפחדים האלה". סְטֶרֶלְני מציב בפנינו אתגר, להסביר "איך אנו יכולים להיות בה-בעת כה חכמים וכה טיפשים".
אף שהפרטים שונים במקומות שונים בעולם, אין תרבות הידועה לנו שאין בה גירסה כלשהי של טקסים ופולחנים צורכי זמן, צורכי עושר, מעוררי עוינות – הפנטזיות המנוגדות-לעובדות, המנוגדות-ליצרנות, של הדת. יחידים משכילים מעטים אולי זנחו את הדת, אבל כולם חונכו בתוך תרבות דתית שהיתה דרושה החלטה מודעת כדי לנטוש אותה. הבדיחה הצפון-אירלנדית הישנה - "כן, אבל מה אתה, אַתיאיסט פרוטסטנטי או אַתיאיסט קתולי?" - מתובלת באמת מרה. התנהגות דתית יכולה להיקרא התנהגות אנושית אוניברסלית, ממש כמו התנהגות הֶטֶרוֹסקסואלית. להכללות כאלה יש תמיד יוצאים מן הכלל אינדיבידואליים, אבל כל אותם יוצאים מן הכלל מבינים היטב את הכלל שהם חורגים ממנו. מאפיינים אוניברסליים של מין ביולוגי מחייבים הסבר דרוויני.
אין שום קושי, כמובן, להסביר את היתרון הדרוויני של ההתנהגות המינית: הוא קשור להוֹלָדַת תינוקות, אפילו באותם מקרים שנדמה כאילו אמצעי מניעה או הומוסקסואליות לכאורה פועלים נגדו. אבל מה בדבר ההתנהגות הדתית? למה בני אדם צמים, כורעים ברך, משתחווים, מצליפים בעצמם, מנידים את ראשיהם בדבקות מול קיר, יוצאים למסע צלב, או מקדישים משאבים למעשים הגובים מהם מחיר רב, ובמקרים קיצוניים אף משלמים בחייהם?