ההגדה בשירות הפוליטיקה

הרשימה הקודמת טיפלה בחג הפסח במשמעות הפוליטית, החל מתקופת המקרא, הרשימה הנוכחית תתמקד בהגדה של פסח. כדור להנחתה הרים לי אחד הטוקבקיסטים. הבטחתי לו שאתייחס לנושא ההגדה והריני פורע כעת את השטר

באחת הרשימות הבאות במסגרת הסדרה "הכהונה כפי שלא הכרתם" עתיד אני להתייחס לזיקה בין המרידה בימי הקיסר טריאנוס לבין הכהונה בימי הנשיא רבן גמליאל, ועל המרד בכלל כתבתי באתר "הידען" לפני מספר שנים. כאן, ברשימה זו אבחן את הקשר בין ההגדה לבין הנשיאות הארצישראלית בפרספקטיבה של ההתרחשויות ההיסטוריות באותו פרק זמן – שנת 113 לספ' לערך ומני אז ועד קדם מרד בן כוסבה (או בשמו העממי מרד בר כוכבא).

ובכן אנו נמצאים בתקופה מאוד דינמית של שיקום מערכת היחסים בין הרומאים ליהודים, וזאת לאחר המרד הגדול, כשהחברה היהודאית נהנית בהדרגה כמעט מאותן פריבלגיות שהיו לה קודם למרד, והנשיא לבית גמליאל תופס שוב את מקומו המכובד בראש המערכת הפוליטית של החברה היהודאית.

הנשיא עושה את מירב המאמצים כדי לחשל את הקשר עם הרומאים ובמקביל מקפיד שהרהורי מרד, ובכללם חישובי קץ ומועדי גאולה ימוזערו עד כמה שניתן וזה בולט בדיוני הסנהדרין דיבנה שבהנהגתו. כלומר – עשה שלום ולא מלחמה!

אז מה בין זה לבין ההגדה של פסח? ובאמת זו שאלת המיליון דינר זהב רומי. בקרב קהיליית המחקר מגובשת הדעה כי ההגדה של פסח מתעצבת ומתנסחת בימי הנשיא רבן גמליאל, וברצוני לתקוף זאת משני היבטים: כרונולוגי ומהותי.

הכרונולוגי

מפורסם ביותר מפעלו של הנשיא, כשפסק (כנראה בראשית העשור השני – 113 לספ' לערך), כי כל שלא אמר/עשה ג' דברים אלה לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה ומרור, וחוקרים תמימי דעים כי מדובר על התנסחות כללי חג הפסח לאחר החורבן ומנוף לאותה יצירה מפורסמת, מיתולוגית, ושמה "ההגדה של פסח".

מתי נכתבה ההגדה? ובכן הנוסח כפי שמופיע לפנינו בדפוס משתייך לראשונה לימי רב סעדיה גאון, אלא שמקורה של ההגדה קדום במאות שנים. אז מתי? המפתח לתיארוך כתבים בעידן הקדום בהעדר נקודות ציון כרונולוגיות הינו ה-terminus ante quem וה-terminus ad quem הלטיניים, המסתמך על איזכורן של דמויות מסויימות בטקסט הנתון. התיארוך המאוחר ביותר של הדמות המאוחרת הוא הקובע את מועד הכתיבה. ובכן, בהגדה של פסח נזכרים רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, רבי יהודה ורבי יוסי. חלקם אכן חי ופעל בימי רבן גמליאל, אלא שרבי יוסי ורבי יהודה חיו ופעלו לאחר פטירת רבן גמליאל.
יוצא איפוא שההגדה של פסח נתנסחה לאחר מות רבן גמליאל, בעיצומו של פולמוס של קיטוס (118-117 לספ') הוא זנב המרידה כנגד טריאנוס ביהודה, ואולי אף בראשית שנות העשרים של המאה השניה לספ', בימי קיסרותו של הדריאנוס.

המהות

המרידה כנגד הרומאים וראשית התכנון של איליה קפיטולינה בימי הקיסר הדריאנוס, כבסיס למרידה הבאה של בן כוסבה, מהוות מיתאם מעניין למגמה היפוכית לימי הנשיא רבן גמליאל. בימי הנשיא, כאמור, התחשל הקשר בין היהודים לרומאים והסנהדרין עסקה בחזונות של שלום ודו-קיום תוך שלילת כל אבק של מרדנות ברומאים. ואילו לאחר פטירתו גוברים הקולות המרדניים, בעיקר, למשל, מפיו של רבי עקיבא או מפי רבי אלעזר בן עזריה – שניים מגיבורי העלילה של הגדת הפסח.

את ההגדה של פסח ראוי איפוא לייחס לתקופה שלאחר מות הנשיא רבן גמליאל ויצירת הרקע למרידת בן כוסבה, ומה ראוי יותר לעשיית נפשות למרד מאשר ההגדה של פסח הרווייה בסמלים הלקוחים מיציאת מצרים. ההגדה כולה עומדת בסימן קץ העבדות וראשית החירות, אך לא די בכך, היא מעלה על נס את המכות שהפליא יהוה במצרים, את "ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", את "וחכמים אומרים: ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך – להביא לימות המשיח", "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא. מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו, לדויד ולזרעו עד עולם", או "והראינו ה' אלוהינו בנחמת ציון עירך, ובבניין ירושלים עיר קדשך" וכן :"ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו. ברוך אתה יהוה בונה ברחמיו ירושלים. אמן".

נשמע מאוד הגיוני למאמין למלמל ולשנן זאת, אלא שאמירות כאלה בימי רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל פשוט לא נאמרו מן הטעמים דלעיל, ולעומת זאת הללו מתאימים מאוד לאווירה שקדמה למרד בן כוסבה ואף במהלכו, כמו חזון בניין ירושלים והמקדש וכן מוטיבים משיחיים.

יוצא מכאן איפוא כי ההגדה נכתבה בעידן הקדם כוסבהי או במהלכו ושימשה מעין שטיפת מוח ציבורית לקראת פרוץ המרד. ראוי לציין בהקשר זה, כי חגיגת הפסח קודם לחורבן בית שני התקיימה והתנהלה במקדש כחלק אינטגרלי מהעלייה לרגל, ואילו מלאחר החורבן, בוודאי שלא בימי ריב"ז – ועל כך מעידות העדויות בסדר פסחים שבמשנה – אלא מימי רבן גמליאל עוברת החגיגה והסעודה לבית, למשפחה, לחוג החברים והידידים, וכמו שהקפיד רבן גמליאל כי תפילת שמונה עשרה תאמר בנוסח אחד ובמועדים קבועים מראש, כך הפך הפסח למטבע קבוע, משפחתי ובשלב מאוחר יותר, בכמה שנים בלבד, נסתדרה לה ההגדה. ההגדה הפכה את אירוע הפסח המשפחתי למעין סדרת חינוך מתגלגלת, ומה ראוי היה יותר לשלב בה, לאחר פטירתו של רבן גמליאל, מאשר אמירות ורמיזות תומכות-מרידה ומשיחיות. אמירות אלה היו אמורות לרפד, אידיאולוגית ופרגמטית, את התפרצות המרידה כנגד הרומאים.

עוד בנושא באתר הידען: