הפטרייה, המכשפה וארון הבגדים המלוכלכים של הנפש – זווית חדשה על משפטי המכשפות בסאלם

וכפי שהבטחנו נגיע גם ל-LSD

"הרוב לעולם אינו צודק." הנריק איבסן, 1828 - 1906

אחד מהאירועים הדרמטיים ביותר בתורה הוא סיפור המבול. לא שיש בו משהו חדש, בסך-הכל חזרה על התבנית הרגילה: בני-האדם השובבים מתפרעים על האדמה ואלוהים מתעצבן ומעניש אותם, כרגיל. הדרמטיות כאן נעוצה בגודל העונש – מבול המכסה את העולם כולו במים. רק לאחר שנה אלוהים תופס שבעצם, אין הרבה מה לעשות עם בני-האדם האלה, שכן "יצר לב האדם רע מנעוריו" ומבטיח שלא להביא שוב את המבול. מאז הוא מתרכז רק בעונשים קטנים יותר למין האנושי, כמו סדום ועמורה ואהוד ברק.

דומה שאין פרשה המייצגת יותר את רוע האדם, ממשפטי המכשפות בסאלם. במהלך המשפטים שנערכו לקראת סוף המאה ה- 17, נכלאו יותר ממאה בני-אדם חפים מפשע באשמת כישוף. תשעה-עשר מתוכם נתלו, ואחד נוסף הומת במעיכה תחת אבנים כבדות. כל זאת – בהסתמך על עדים אנושיים שדרבנו ועודדו זה את זו להפליל את הנאשמים בכישוף שחור. בנסיבות אלו, קשה להתנגד לקביעה התנ"כית הקדומה אודות לב האדם. אך לפני שלושים שנה הוצע רעיון כי גורם נוסף היה קשור בסיפור, והוא הוא האשם העיקרי במשפטי המכשפות. נבל זה אינו אדם, נטול לב, וגם אין סיכוי שילקה במוסר-כליות. זהו אורגניזם פשוט הרבה יותר: פטריית הארגוט.

משפטי המכשפות התחילו באופן תמים יחסית. בדצמבר 1691, בתו בת ה-9 של כומר הכפר לקתה במחלה משונה. היא סבלה מעוויתות בלתי-רצוניות וכואבות, חוותה התקפים בהם דיברה בג'יבריש ונהגה להזדחל מתחת לשולחנות ולכסאות ולעוות את פניה לכיוון באי-הבית. במהרה נדבקה במחלה גם בת-דודתה, ומשם התפשטה התופעה המוזרה לשש ילדות נוספות בגילאי 9 עד 17 בכפר סאלם. לאחר שלושה חודשים התקבלה מסקנה אחת על דעת הרופאים: הילדות סובלות ממתקפה של כישוף שחור. וכישוף שחור, כפי שכולם יודעים, מגיע ממכשפות. מכאן היתה הדרך קצרה עד להבנה שמכשפות אלמוניות מסתתרות בקרב הקהילה האדוקה של סאלם.

הצעד הראשון בדרך לחשיפת המכשפות היה פשוט להפליא, כבכל משפטי המכשפות בהסטוריה, ובמהלכו התבקשו הילדות להצביע על המכשפות שגרמו לתחלואיהן. לאחר התייעצות קצרה, החליטו החולות שמדובר בשלוש מתושבות הכפר, שכולן היו בעלות מעמד חברתי נמוך ביותר. אחת מהן היתה קבצנית, השנייה היתה מאוהבת במשרתה והשלישית היתה שפחה שחורה. כל השלוש נאסרו מיד והובאו לחקירה, שהתנהלה בסיוע כוח פיזי מתון, ויש הטוענים שגם מנופים וגלגיליות. ומכיוון שלא ניתן לקחת סיכון עם מכשפות, מיד עם תום החקירה הושלכו כל השלוש לכלא עד ליום המשפט.

למרות ששלוש המכשפות לא יכלו עוד להפעיל את השפעתן הרעה מקרוב על הילדות, התחלואים לא חלפו. שוב פנו בכירי הכפר לילדות, בתקווה שיזהו מכשפות נוספות, ואכן החולות נקבו בשמותיהן של שלוש נשים חדשות, שגם הן שהיו אחראיות למחלתן. הקורבנות הפעם הגיעו ממעמד גבוה יותר בחברה – שתיים מהן היו נשים מכובדות וחברות מלאות בקהילה, אך אחת מהן משכה את חרון החולות, בטענותיה שמכשפות אינן קיימות וכי הבנות משקרות כמעשה קונדס. הנאשמת השלישית היתה לא-אחרת מבתה בת ה- 4 של הקבצנית שנאסרה קודם לכן. לקורא התמים עשויה ההאשמה להיראות מפלצתית ומופרכת, אך יש לציין כי לאחר שנאסרה דורותי גוד הפעוטה בשלשלאות ברזל, הוחזקה בצינוק מטונף קרוב לשנה ונחקרה באינטנסיביות, הודתה לבסוף כי אכן אמה נהגה לקיים יחסי אישות עם השטן, וכי היא עצמה מחזיקה בנחש הנוהג למצוץ את דמה מפעם לפעם. הנחש אמנם לא אותר, אך החוקרים קיבלו את מילתה של המכשפה הצעירה, ואמה נשלחה לתלייה.

כיצד ניתן לפרש את המאורעות? חוקרים רבים ניסו להסביר את התנהגותן של הילדות כמעשה זיוף והתחזות. יתכן שבתו של הכומר אכן חלתה במחלה כלשהי לזמן קצר, אך כדרכם של ילדים הבינה כי היא יכולה לקבל תשומת-לב ואהבה באמצעות זיוף המשך המחלה. חברותיה הלכו בדרכה, ויצרו חבורה שלמה של חולות מדומות, המשתוקקות ליותר ויותר תשומת לב, בכל דרך אפשרית.

למרות שקשה בתחילה להאמין שאנשים יזייפו סימפטומים מעין אלה מרצון, ידועים 'רדופי-שדים' רבים מאנגליה של המאה ה- 16, שהתוודו כי זייפו את תחלואיהם כדי להשיג תשומת-לב, כסף או כוח. הסבר זה מקבל תוספת חיזוק מהעובדה שלפחות אחת מהילדות נתפסה בשקר גס: היא טענה כי אחת המכשפות תקפה אותה באמצעות סכין מטבח, והציגה את חודו השבור כראיה. למרבה המזל, אחד מתושבי הכפר נכח במשפט, והיה בעל האון המוסרי הנחוץ כדי לקום ולהעיד כי הסכין שלו במקור, וכי נשבר במהלך פעילות שגרתית במטבח. בית-המשפט נזף בילדה על הגזמתה, אך קיבל את העדות בכלליותה.

למרות שסביר להניח שחלק מהילדות אכן נהנו מתשומת הלב המוגברת, קשה לקבל את הטענה שכולן שיקרו מרצון. הסבר אחר הוא שהילדות המכושפות לא פעלו מתוך כוונה לזייף את תחלואיהן, אלא כתוצר של היסטריה המונית הולכת וגוברת. ככל שנמשכו המשפטים, הילדות הלכו והפנימו באורח לא-מודע שככל שיפגינו יותר תסמינים, כך יקבלו יותר תשומת לב ואהדה מבית-המשפט. סופו של משוב אכזרי זה הוא בסבלן של הילדות ובהוצאה להורג של בני-אדם חפים מפשע, שנאשמו על לא עוול בכפם.

כבר בפרקים הקודמים נוכחנו לדעת כי הגוף אינו נפרד מן הנפש, וכי המוח מושפע מכל גורם חיצוני החודר לגוף. והנה, לשני ההסברים האחרונים, המתבססים רובם ככולם על הפסיכולוגיה האנושית, הצטרף ב- 1976 הסבר שלישי שהתרכז בצד הפיזיולוגי – הגופני – של תחלואי הילדות. הסבר זה, שהתפרסם בכתב העת המדעי והיוקרתי Science, מכוון את האשמה להרעלה מפטרייה השכיחה עד ימינו אנו – פטריית הארגוט.

בדומה לפטריות רבות, גם פטרייה זו נוטה להדביק צמחים הגדלים בשדה. נבגיה מסוגלים להתפתח בעיקר בצמח השיפון, דגן הדומה לחיטה, אשר שימש בעבר כחלק מהתערובת הנהוגה להכנת לחם באנגליה ובמושבות באמריקה. נבגיה של הפטרייה נוחתים על גבעול השיפון, מתרבים ויוצרים רקמה לבנבנה במקום בו היו אמורים לשבת גרעיני הדגן המזינים. בשל גודלם של שדות הדגן, אוסף האיכר את הגרעינים הנגועים צד בצד עם הבריאים, והקמח המתקבל מטחינת הגרעינים מכיל גם את התרכובות הכימיות שפטריית הארגוט מייצרת.

חלק מהפטריות ראויות למאכל, ואף נחשבות לטעימות ומזינות. הארגוט אינו נמנה על שורותיהן. גוף הפטרייה מייצר כמות גדולה של מולקולות הנקראות ארגולינים (ergoline), הדומות במבנן לסם הפסיכודלי LSD. למעשה, נגזרות של תרכובות הפטרייה משמשות עד היום כמרכיב בסיסי בתרופות רבות המשפיעות על הגוף, וה- LSD עצמו נוצר לראשונה במעבדה כנגזרת של אחת מהמולקולות שנמצאו בארגוט.

האויב מבפנים ומבחוץ - כיצד פועלים הארגולינים?

בפרק האחרון הראנו כי האצטיל-כולין משמש כשליח עצבי בתוך הסינפסות, ובמיוחד באלו המקשרות בין העצבים לשרירים. אך הסינפסות אינן קיימות רק בין העצבים לשרירים. המוח הבוגר מכיל כמאה-מיליארד תאי עצבים, שכל אחד מהם שולח שלוחות ויוצר סינפסות עם אלפי תאי עצב אחרים. ההערכה כיום היא כי במוחו של אדם בוגר קיימות בסביבות ה- 100,000 מיליארד סינפסות, דרכן מתקשרים התאים זה עם זה.

ביער סבוך זה של עצבים וסינפסות, נפוצים במיוחד שני שליחים עצביים: הסרוטונין והדופמין. בדומה לאצטיל-כולין, גם השליחים העצביים הללו משוחררים מקצה אחד של הסינפסה, ומתחברים לקולטנים בקצה השני, המקבל את המסר העצבי. במקרה של האצטיל-כולין, המסר היה מועבר באמצעות פתיחת תעלות יונים והצטברות של יוני סידן בתוך התא המקבל, אך הסרוטונין והדופמין מעבירים את המסר באופן שונה. המולקולות משתחררות מקצה אחד של הסינפסה, נקשרות לקולטנים בקצה המקבל של הסינפסה, ובכך מתחילות תגובת שרשרת המביאה להפעלה או לדיכוי של התא המקבל את המסר. הקולטנים במקרה זה שייכים בדרך-כלל לקטגוריית ה- 'קולטנים G המצומדים' (G-coupled receptors).

קולטני G המצומדים זכו לשמם שלא בכדי. כאשר נקשרת אליהם המולקולה המפעילה מחוץ לתא, הם נעים על פני קרום התא, ומפעילים סוג של חלבונים המכונה 'חלבוני G'. חלבוני G הפעילים מסוגלים לקשור אליהם מולקולה קטנה הנקראת GTP, ומשמשת כמתג להפעלתם. כל עוד ה- GTP קשורה לחלבוני G, הם ממשיכים להעביר הלאה את האותות להפעלת התא. כדי למנוע מהתגובה להימשך לנצח, ה- GTP מתפרק תוך פרק זמן של שניות עד דקות, וחלבוני G מפסיקים להעביר את האות לתוך התא. מבחינה זו, חלבוני ה- G מתפקדים כשעוני עצר קטנים – הם קובעים, למעשה, את משך זמן התגובה.

המולקולות הקיימות בארגוט – הארגולינים - מסוגלות להיקשר לחלק מקולטני הדופמין והסרוטונין שבסינפסות, ולהפעיל אותם גם מבלי שתינתן הפקודה העצבית, ומבלי שישוגרו דופמין או סרוטונין לתוך חלל הסינפסה. מכיוון שהפטרייה מכילה תרכובות שונות רבות, וכל אחת מהן יכולה להפעיל רצפטורים שונים ביעילות שונה, המוח מוצף באותות חסרי משמעות ופשר.

הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, טוען בפיוטיות כי לדעת המדענים, הגוף אינו אלא "מכונה חשמלית המתוקנת עם חוטים המתמשכים מהגוף אל המח... והכל מתנהל על ידי החוטים וגידים המתוקנים לזה..." לפי אותה הקבלה, ניתן לומר שבעקבות ההרעלה בארגולינים, המוח כבר אינו היחיד המושך בחוטים. תרכובות הארגולין מצרפות את סימניהן האקראיים והשרירותיים למסרים המתקבלים מהמוח. גורם זר מושך עתה בחוטים – והוא אינו יודע מה מניע מה בגוף, וגם לא אכפת לו.

מכיוון שההדבקה בפטרייה נפוצה בשדות שיפון, חלק לא מבוטל מהאוכלוסיה באירופה של ימי הביניים סבל מארגוטיזם – הרעלה מהפטרייה. תרכובות הארגולין היציבות ביותר היו מצטברות בגוף לאורך שנים, ומביאות למגוון של תופעות ותסמינים. צורה אחת של המחלה, הנפוצה באנשים בעלי מחסור בויטמין A, מכונה 'ארגוטיזם נמקי', וכשמה כן היא. במקרים אלו, התרכובות הארגוליניות משפיעות בעיקר על הסינפסות שבין העצבים והשרירים החלקים השולטים על קוטר כלי הדם, וגורמות לכיווצם עד כדי הפסקת זרימת הדם. הרקמות ההיקפיות – אצבעות הידיים והרגליים – הן אלו המושפעות בעיקר מההתכווצות המוגזמת. התאים ברקמות אינם מקבלים מספיק חמצן וחומרי מזון, התאים המורעבים מתים במהירות והאצבעות נמקות ונושרות.

למרות שהארגוטיזם הנמקי בוודאי לא יזכה בתואר חביב הקהל, יש שיאמרו שמחלה זו עדיפה על האפשרות האחרת. הצורה השנייה של ההרעלה מכונה 'ארגוטיזם עוויתי'. התסמינים הראשוניים תמימים יחסית וכוללים, כצפוי, עוויתות כואבות במיוחד.

הדמיון בין תסמיני הארגוטיזם העוויתי לבין המחלה שתקפה את בנות סאלם, הביאה להעלאת הטענה כי בנות הכפר סאלם סבלו מהרעלה קשה מפטריית הארגוט. לפי סברה זו, הילדות הרכות היו רגישות במיוחד להרעלה, וסבלו מעוויתות לפני יתר תושבי הכפר. כתוצאה מהשפעת החברה בה חיו סברו הילדות כי כושפו, ומשם המשיכה רכבת השדים במסלולה, וכבר בתחילת דרכה נאסרו שש נשים חפות מפשע, כתוצאה מחשדותיהן הראשוניים של הילדות.

לכאורה, היינו מצפים כי לאחר שכל אותן מכשפות מדומות נכלאו מאחורי סורג ובריח, יבוא קץ לתחלואי הילדות. רחוק מכך: עתה החלו החולות הצעירות לראות את רוחותיהן של מכשפות חדשות וישנות, שצבטו ונשכו בגופן ללא מנוח. כיצד ניתן ליישב קביעה זו עם ההרעלה בארגולינים?

כפי שכבר ראינו, לפחות אחת מהתרכובות בפטריית הארגוט הינה בעלת פעילות הדומה לזו של ה- LSD. מולקולה זו מכונה איזו-ארגין, או בשמה המדעי – lysergic acid amide (LSA). חומר זה ניחן בעשירית מיכולתו של הסם הפסיכודלי המכונה LSD – lysergic acid diethylamide. מולקולות הסם מסוגלות להיקשר לרוב קולטני G המצומדים, אליהם נקשרים גם הדופמין והסרוטונין, ולהפעילם. מכיוון שעיקר הקולטנים מסוג זה נמצאים בסינפסות במוח באמצעותן מתקשרים העצבים זה עם זה, אין פלא שה- LSD גורם לשיבוש דעת קשה ולהזיות. על אף שהאיזו-ארגין אינה נקשרת לקולטנים באותה יעילות של LSD, בכמויות גדולות היא יכולה להביא להשפעה דומה לזו של LSD. מסיבה זו, אנשים הבולעים כמויות גדולות של החומר נופלים קורבן לשלב השני של ארגוטיזם עוויתי, המדמה טריפ רע של LSD: הזיות, פחד ופסיכוזה. תסמינים אלו היו קיימים, ללא ספק, בילדות החולות מסאלם.

יצר לב האדם או הפטרייה?

למרות שתיאוריית ההרעלה יכולה להסביר כיצד לוקה עיירה שלמה בסוג של טירוף המוני, היא אינה מקובלת כיום על הקהילה המדעית. למעשה, שנה בלבד לאחר שהתפרסמה התיאוריה בכתב-העת Science, קיבלו עורכי המגזין מאמר חדש מצמד היסטוריונים, ספאנוס וגוטלייב, שהפריך אחת לאחת את טענותיה של הוגת התיאוריה המקורית, לינדה קאפוראל. את עיקר טענותיהם ביססו המפריכים על דוגמאות ממשפטי המכשפות עצמם.
הטירוף בסאלם נמשך שנה שלמה, במהלכה נאסרו 150 מבני הכפר והעיירה סאלם שנחשדו בכישוף. המשפטים התנהלו בנוכחותן של הילדות המאשימות ובהשתתפותן הפעילה, שחרצה את דינם של נאשמים רבים. כדוגמא לכך ניתן להביא את המקרה של שרה גוד – אחת מהנאשמות הראשונות בכישוף, שבתה הפעוטה הפלילה אותה לאחר שהות ארוכה בכלא.

לאורך המשפט העידו טובי האזרחים בסאלם כי ראו את גוד מתעופפת בשמיים על מטאטא. בעלה בכבודו ובעצמו העיד כי היא נושאת עליה את חותם השטן תחת כתפה, בדמותה של נקודת חן כעורה במיוחד. אפילו דורותי בת הארבע הודתה כי אמה עסקה בכישוף ונאפה בשעות הפנאי עם השטן בכבודו ובעצמו. למשפט הוזמנו גם תושבי הכפר שסילקו את מקבצת הנדבות מסף ביתם, וסיפרו בשמחה לאיד כיצד היתה שרה גוד מתרחקת מהמקום, כשהיא ממלמלת קללות בחריפות מתחת לאפה. שרה התנגדה בתוקף, וטענה כי לא קיללה אלא ציטטה את עשרת הדיברות. אך בעת המשפט, למבוכתה, לא ידעה לצטט אפילו אחת מהן.
בהתחשב בכל העדויות שנגדה, סביר להניח כי כבר כשהוכנסה שרה גוד דרך דלתותיו של בית המשפט למכשפות בעיירה סאלם, היא ידעה שדינה נגזר. אך המכה האחרונה הוטחה עליה כאשר, עם כניסתה לאולם, החלו הילדות המכושפות לסבול מעוויתות ולהתייפח מכאב, כמו גרמה להם נוכחותה לכאב פיזי. על אף יכולתו של הארגוטיזם העוויתי לגרום לכאבים קשים, הוא אינו תלוי בנוכחותם של אנשים אחרים.

מרתה קורי, אשה גאה שהיתה אחד מיסודות הקהילה בכפר סאלם, הואשמה אף היא על-ידי הילדות בכישוף. בזמן המשפט ביקשה קורי מבית המשפט שלא להתחשב בעדותן של הילדות ההיסטריות, אך עוד בזמן שדיברה, החלו הילדות לחקות את תנועות ידיה וראשה, כאילו היו בובות הקשורות אליה בחוטים. זו היתה הוכחה ניצחת עבור השופטים, שגזרו את דינה לתלייה. גם כאן ברור כי הילדות פעלו בזדון, גם אם שלא במודע, וכי לתרכובות הפטרייתיות אין יד בהתנהגותן.
תופעות אלו חזרו על עצמן ברבים מהמשפטים והן מראות כי גם אם לקו הילדות בארגוטיזם עוויתי, הוא אינו יכול להיות אחראי למכלול ההתנהגויות והתסמינים שהפגינו. מעבר לכך, ספאנוס וגוטלייב טענו כי אילו אכן היתה הרעלת ארגוט באחד מהבתים בסאלם, הרי שכל תושבי הבית היו צריכים ללקות במחלה, ולא רק אדם אחד או שניים. מחקרים קודמים שנערכו על ההרעלות בארגוט מראים כי לרוב היו כל בני-הבית לוקים במחלה. למעשה, נטייה זו היתה כה מובהקת עד שבמשך שנים ארוכות נחשבה הארגוטיזם למחלה מדבקת. ועם כל זאת, לא נראה שתושבים אחרים מלבד הילדות נפגעו מהמחלה ההיפותטית.

מהו פסק הדין הסופי? האם פעלו הילדות ה- 'מכושפות' מתוך זדון, היסטריה, הרעלת ארגוט או מתוך שילוב של כל הגורמים גם יחד? כנראה שלעולם לא נוכל לקבל תשובה סופית, ודאית ומוחלטת. התשובה שנגבש חייבת להסתמך על ההסטוריה הידועה לנו, וזו מראה כי משפטי מכשפות התקיימו לאורך כל ההסטוריה האנושית, באותה תבנית ידועה לשמצה: תחילה הואשמו הדחויים חברתית, ואט-אט החלו ההאשמות להצטבר, עד שגם טובי ובכירי האזרחים מצאו את עצמם מואשמים בכישוף. בשלב זה היו השופטים והסובבים מתחילים להיות זהירים יותר והיו מבטלים רבות מהאשמות. תופעה זהה התקיימה במשפטי המכשפות בסאלם. כבני-אדם, אנו מתפתים להאשים את הפטרייה שעיוותה את דרכי חשיבתנו. אנו רוצים להאמין כי אין יצר לבנו רע מנעוריו, ותולים את האשם בגורמים חיצוניים. אך כאשר אין הוכחות של ממש לאותם גורמים חיצוניים, עלינו להישיר מבט נכחה ולהכיר בצללים האפלים הקיימים בנפשנו מאז ומעולם.

בני-אדם אנו, ובמוחותינו מתנהל תמיד המאבק בין היחיד לחברה ובין הרגש וההגיון. משפטי סאלם מראים מה התוצאה, כאשר משליך האדם את ההגיון לצד ופועל על סמך הרגש בלבד. מן הראוי שנביט בהסטוריה הקודרת בעיניים פקוחות, ונדע להפיק את הלקחים הראויים.

לפרקים הקודמים

הפרק הראשון בסדרה: חשמל, עצבים והאתנו-ביולוגיה של הזומבים
לפרק השני: כשהגוף תוקף את הנפש: המיאלין והטרשת הנפוצה
הפרק השלישי: הרופא הקטלני ביותר במאה ה-20