שיר השרירים חלק ג' – מתוך שלא לשמה …

על הדמיון בין סיפור דוד וגולית וסיפור מלחמת דוד בשאול לבין סיפוריו של הומרוס וכתבים עתיקים נוספים

"חסד" רב גומל עמנו המקרא כאשר אמירות שונות ותיאורים שונים מוצאים אצלו ביטוי, בהקשרים כאלה או אחרים, ומהווים תשתית לוגית כלשהי להנחות היסטוריות, כפי שכגון זו תובא כעת לפניכם.

כאמור, התקופה המתוארת בספרי המקרא מגוללת פרקי זמן קדומים, מהמאה ה-14 לפנה"ס ועד למעבר בין המאה הששית לזו החמישית, ואולי אף אל תוך התקופה ההלניסטית, כפי שמעריכים חוקרים שונים בזיקה לספר דניאל, ועל כן מסקנות היסטוריות אמורות להיות זהירות מאוד.

בפרק הנידון נבחן שתי עדויות מעניינות, שני אירועים מיוחדים, כשהפער הכרונולוגי ביניהם אינו כה רחב, וחשיבות בחינתם נעוצה בכך, שדרכם נוכל לאתר התפתחות מעניינת מהפאזב הקרבית לזו הכמעט-ספורטיבית.

הראשונה והמוכרת לכולנו מגוללת את סיפור העימות בין דויד לגוליית, מה שנקרא בשפה הקדומה בשם "מערכת הביניים", או "קרב הביניים", ומהלכו היה כזה: באיזשהו שלב של המלחמה בין שני צבאות, כאשר הרוו לוחמי שני הצדדים את הקרקע בדמם, נועדו נציגי שני הצדדים למעין דו-קרב, לחיים-ולמוות, כאשר תוצאת העימות היתה קובעת את תוצאת המלחמה. כל צד שיגר לזירת ההתמודדות אחד מבכירי לוחמיו, ונצחונו של האחד, זה שהסתיים במותו של היריב, אמור היה להביא לכניעת כל הצד המנוצח.

הזיקה למלחמה וסיומה של ההתמודדות במותו של אחד היריבים, כובלת את הפרשה כולה לעולם הצבא, אלא שעצם הבחירה, ההתמודדות מול קהל ונהלי התמודדות מקובלים, הרימה מעט את הדו-קרב משדות הקטל לזירה אחרת, מעין ספורטיבית.

מול דויד שניצב באומץ לב וברשותו מקלעת ואבני קלע, מנשקם הקלאסי של הרועים, התייצב גוליית הפלישתי, שלא היה אלא לוחם אגאי-יווני. אזור פלשת היה אגאי שנים רבות קודם לכן, והנושא התברר מן המימצאים הארכיאולוגיים, כאלה שתמכו בשמות המופיעים במקורות כגון "כרתי", "פלתי", ,גוליית" בכלל ועוד, וחשוב מכל – נשקו של גוליית היה אגאי. המקרא מעיד כי גוליית היה "איש הביניים" ששיריונו קשקשים והוא עשוי נחושת ובכלל זאת קובעו ומצחתו היו עשויים מאותה מתכת. והמעניין הוא ש"וחץ חניתו כמנור אורגים" (שמואל א' יז 7).

"כמנור אורגים"? הכיצד? ובכן, הסופר המקראי, או "כתבנו הצבאי לענייני דויד-גוליית" ראה לנגד עיניו כידון שמחלקו משתלשלים פתילים, והנדמה כמנור אורגים, והרי זה הכידון היווני הקלאסי, הקרבי והספורטיבי, כאשר המטיל ליפף את הפתילים/הרצועות מעור סביב שתי אצבעותיו וגולל את הכידון אל תוך כף ידו, וכך, כשהוא משחרר את הכידון בהטס, נוצרת תנועה בליסטית לשיוטו, ממש כמו שהרכז (ה-quarterback) האמריקאי במישחק הפוטבול מטיס את הכדור האליפטי. באופן זה הושג גם דיוק וגם עוצמה לכידון המשוייט באויר.

גוליית היה אגאי, נשקו אגאי ועל כן כידונו נראה כזה.

אז מה הקשר בין ... לבין ...? ובכן, התקופה המקבילה ביוון הינה התקופה ההומרית, עליה שורר/כתב האפיקן הומרוס את ה"איליאס" וה"אודיסיאה" שלו, כשהראשונה מעמידה במרכזה את קרבות הביניים הקלאסיים, תוך כדי מלחמת טרויה המפורסמת.

קרב הביניים היה איפוא אגאי-הומרי, ומלחמת דויד וגוליית בין אם התרחשה במציאות, או במוחו הקודח של הסופר המקראי, היתה חלק אינטגרלי מנהלי המיתוס האגאי. קרבות אלה התגלגלו אחר כך ביוון לפעילות הספורטיבית התחרותית, וכך ארע גם ביהודה.

מספר שנים לא רב לאחר העימות בין גוליית לדויד, מתרחש מאבק נוסף, מעניין מאין כמותו. מדובר בקרבות המתישים והעקובים מדם בין בית דויד לבית שאול, כאשר שני הצדדים שבעו שפכי דם טרגיים והחליטו לסיים את העימות בעריכת קרב ביניים מסוג חדש.

את האירוע מגולל המחבר בספר שמואל ב' (ב' 17-12) כדלקמן: "ויצא אבנר בן-נר (שר צבא בית שאול) ועבדי (לוחמי) איש-בושת בן שאול ממחניים גבעונה, ויואב בן-צרויה (שר צבא בית דויד) ועבדי (לוחמי) דויד יצאו ויפגשום על בריכת גבעון יחדיו. וישבו אלה (צבאות שני הצדדים) על הבריכה מזה. ויאמר (מלשון איתגור) אבנר אל יואב: יקומו נא הנערים (לוחמים מובחרים) וישחקו לפנינו. ויאמר יואב: יקומו! ויקומו ויעברו במספר (היינו נבחרו) שנים-עשר לבנימין ולאיש-בושת בן שאול ושנים-עשר מעבדי דויד. ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו. ויקרא למקום ההוא חלקת הצורים אשר בגבעון. ותהי המלחמה קשה עד מאוד ביום ההוא ...".

לפנינו תיאור מעניין של עימות בין לוחמים נבחרים כמהלך לסיום אנושי משהו של מרחץ הדמים ההדדי בין שני הצבאות. ותיאור זה שונה מקודמו, ממלחמת הביניים בין דויד לגוליית. מדובר במעין שעשוע או מישחק ("וישחקו לפנינו") בזירה תחומה, היא בריכת אגירת המים שנחשפה ארכיאולוגית ומאפשרת לאכלס בתוכה כמה זוגות של יריבים.

החזקת ראש היריב היתה מעין עמדת מוצא מקובלת בין יריבי הדו-קרב, ואולי כללי מישחק, כפי שזה עולה מצלמיות מסופוטמיות. עמדת מוצא זו בקשה להפגין רוח ספורטיבית, כשכל צד חושף לפני היריב את אזור החולשה שלו, קרי החזה והפנים, שניות לפני ההינתקות ההדדית ותחילת העימות. קרב מסוג זה לא אמור היה להסתיים במוות, אלא בסימון פגיעה בלבד, אלא כנראה שהרוחות התלהטו (אולי על רקע איטרות ידיהם של בני בנימין) והכל הפך לפקעת של תוקפים ונתקפים עד לסיום הטראגי של האירוע.

האירוע האחרון רחוק מלהיות מוגדר בקטגוריה ספורטיבית, אלא שהוא מהווה שלב חשוב, חיוני, במעבר מקרב הביניים בנוסח דויד וגוליית לדו-קרב ספורטיבי.