מעין תפילה שנשא יוחנן בן זכאי בבית המקדש לפני עזיבתו את ירושלים המצוטטת בתלמוד הירושלמי שופכת אור על הפוליטיקה של תקופת המרד
בתלמוד הירושלמי, מסכת יומא, פרק ו' דף מג עמ' ג', אנו קוראים כדלהלן: "אמר לו (להיכל, למקדש) רבן יוחנן בן זכיי (כך בטקסט): היכל, מה אתה מבהלינו? יודעין אנו שסופך ליחרב, שנאמר 'פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך' ".
אפשר לפטור משפט זה ולכווץ היטב את משמעותו בכך שנטען כי הדברים נכתבו ונערכו מאות שנים לאחר חורבן הבית השני ועל כן אין לראות בכך מין קטע טקסטואלי חסר חשיבות ומשמעות, שהרי בשעת עריכת התלמוד הירושלמי היה ברור וידוע כי המקדש חרב זה מכבר.
עם זאת ניתן להתעקש על פרשנות אחרת, שהרי משך הזמן שחלף בכל הספרות התנאית והאמוראית בין נשוא הציטוט לבין מועד העריכה, די בו כדי לפסול אמינותית כל אמירה מפי חכם זה או אחר.
ואם כן, בהנחה שנייחס אמינות לדברי רבן יוחנן בן זכאי, הרי במשפט שצוטט בשמו בוקע מין הד פנימי של רעידת אדמה.
ומדוע? ידוע לנו כי רבן בן זכאי מילט עצמו בנסיבות מסתוריות/מעורפלות מירושלים הנצורה ערב חורבנה, עשה דרכו ליבנה (בין אם מבחירה ובין אם מאילוץ רומי של מחנה הסגר) ושם הקים את "בית הוועד", שהתגלגל לכדי סנהדרין של ממש. במעשה זה, שיש רבים וטובים הרואים בו כהצלה פורתא, ואף מעבר לכך, של היהדות, ויש, כמוני, הרואים בכך מרדנות ואולי אף אוזורפציה של תפישת שלטון בכוח, קרי –מעבר דרמטי של בית הנשיאות ממשפחת רבן גמליאל המסורתית, הכמעט מקודשת, למשפחתו של רבן יוחנן בן זכאי. הדבר ניכר במהלכיו, בפסיקותיו, בחבורה שהקיף בה את עצמו, בגורמים שהודרו ונדחקו על ידיו ואולי בעיקר בפעולותיו שנועדו לקדש את שם יבנה ולהמעיט את חשיבותה של ירושלים ובכללה את המקדש.
ובכן, בלוקחנו בחשבון נתונים פרשנותיים אלה, ניתן להתייחס לאותו משפט עלום, בלתי ידוע עד כה, שצוטט לעיל מן התלמוד הירושלמי, כאמירה המשקפת את כוונתו ודרכו של רבן יוחנן בן זכאי. שהרי מה בעצם הוא אומר, בפניה כמעט מאגית להיכל, בנוסח של – האם באת לאיים עלינו, שסופך להיחרב? הרי אנו יודעים זאת ואף מכינים עצמנו לתחליף, כלומר יבנה כתחליף, ואולי בבחינת תוכנית מראש. זאת ועוד, נוכל להסתדר גם בלי היכל, אם נמצא לו תחליף.
ממש בהמשך מביא התלמוד הירושלמי סיפור אודות שמעון הצדיק שעמד בראש הכהונה הגדולה בתקופה ההלניסטית למשך ארבעים שנה והודיע כי במהלכה של השנה הוא עתיד לעזוב את העולם ואף הציע למנות תחתיו את בנו נחוניון. ולבסוף התברר שהיה זה משגה וכזה שעורר ממעמקים משפחת הכהונה גלים גועשים ורוגשים. וסופו של דבר ברח שמעון אחיו של נחוניון לאלכסנדריה והקים שם מזבח לה' בבחינת ביקורת על האינטריגות שבכהונה.
נדמה איפוא ההיכל אליו פנה רבן יוחנן בן זכאי לאותו שמעון הצדיק, ולא בכדי הובא הקטע כאליגוריה מסייעת.
זאת ועוד, נדרש היה אומץ רב מרבן יוחנן בן זכאי לפנות באופן ציני מהול בהתנשאות וביוהרה לא מבוטלת, להיכל, ואין מדובר בבניין אבן, בעצם דומם, אלא במבנה המכיל קדושה עצומה, כשרוח אלוהים מרחפת בו ועליו, ושיש בו סמליות לאל עצמו. עומד איפוא רבן יוחנן בן זכאי ומתריס כלפי האל, כפי שנהגו מספר חכמי סנהדרין די מכובדים. הרי היה ידוע כי בעקבות החורבן של בית שני, נודעו מספר תגובות בקרב ההנהגה היהודית וחבריה, כמו צומות, התענויות, התנזרויות ואפילו כפירה מסויימת, והיו מספר דמויות בולטות שהתריסו כלפי האל והאשימוהו באופן כזה או אחר בחורבן עצמו ובשריפת בית המקדש.
בין החבורה האחרונה נמנה, כך דומה, רבן יוחנן בן זכאי, כפי שנרמז בפרשנות הקטע דלעיל, ולא בכדי מכיוון שתוכניות אסטרטגיות התרוצצו אז במוחו הקודח.
רבן יוחנן בן זכאי לא היה דמות בולטת ומרכזית בירושלים הנצורה ערב החורבן. גמלה בלבו ההחלטה לנהל מהפכה רבתי בתחום ההנהגה היהודית, הנהגתו של בית רבן גמליאל, מעט בדומה למרד האוזורפציה של מתתיהו בהנהגה המסורתית המיתולוגית של הנהגת המקדש בירושלים, מה שהיווה את פרוץ מרד החשמונאים.
החלטתו האסטרטגית של רבן יוחנן בן זכאי היתה לשתף פעולה עם הרומאים ובתמורה לזכות בהנהגה המצנאטית מטעמם, ועל כך אנו מוצאים עדויות מפורשות בתלמודים.
מגמה זו הביאה אותו מחד להימלט בדרך "מוזרה" מירושלים הנצורה, להיפגש עם אחד ממפקדי הלגיון הרומי (עם ווספסיאנוס או טיטוס? מסופקני) ולבקש בתמורה לסיוע המסויים שהעניק לרומאים את ראשית חידוש ההנהגה ביבנה. תופעה זו היתה אגב מקובלת במהלך התנהלות צבאית רומית במקומות שונים, והיא שיקפה את המוטיב של "הפרד ומשול".
הכוח איפוא שהוענק לרבן יוחנן בן זכאי מטעמם של הרומאים הריץ במוחו את התעוזה לפנות להיכל כפי שפנה.