עכברים הנמצאים בחברת נקבות מסוגלים להישאר פוריים לזמן ארוך ב- 20% יותר מעכברים שאינם בחברת נקבות. האם ניתן ללמוד משהו מנסיוי זה גם על בני אדם?
לפני מספר ימים הוזמנתי לביקור בביתו של חבר שהתחתן לאחרונה. כבר מרגע הכניסה לבית הבנתי שמדובר בנישואים הרמוניים במיוחד, בהם כל אחד מבני-הזוג יודע היטב את תפקידו. חברי קיבל את פני בדלת הכניסה, כיבד אותי בכוס מיץ תפוזים שסחט בעצמו הראה לי את המטבח שעיצב ובנה ואת הגינה עם עצי התפוזים ששתל. אשתו, באותו הזמן, היתה בחדרה ועשתה את מה שנשים עושות הכי טוב. מה בדיוק? טוב, את זה אני לא יודע, אבל היא המשיכה לעסוק בכך בחדר השינה. היא יצאה רק כשהגיע זמן ארוחת הערב – פרוסות בקר עבות ומהבילות - שגם אותה הכין חברי בעצמו. לאחר הארוחה היא פרשה שוב לחדרה.
נותרנו רק אני והבעל. לא ידעתי מה לומר. חברי קם מהשולחן והעסיק את עצמו בשטיפת הכלים בכיור. לאחר דקה של שקט, הסתובב הוא אלי וחייך חיוך גדול, של אושר אמיתי שקורן מהעיניים, ואמר, "אתה יודע משהו? אני ממש נהנה מהנישואים האלה. הלוואי שהם יימשכו כמה שיותר."
התאפקתי שלא לתת את התשובה המיידית, שגם אם הם לא יימשכו זמן רב, הם בוודאי ייראו כמו הנצח. ובכל זאת, בדרך הביתה לא יכולתי שלא לתהות מה קרה לחברי. האם ייתכן שקיים מנגנון בטבע הגורם לזכרים להיות מרוצים יותר בחברת נקבות? ואם יש כזה, האם הוא תורם גם בדרכים אחרות? כשהגעתי הביתה, נכנסתי לחפש ברשת מאמרים, וכבר במאמר הראשון נדלקה לי נורה קטנה של 'איאוריקה' מעל הראש. חברי, מסתבר, פועל בסך-הכל כבדרך הטבע ומחקה את אורחות חייו של עכבר המעבדה המצוי.
לפי מחקר שהתפרסם לפני שלושה ימים בכתב-העת Biology of Reproduction, מסתבר כי כאשר עכברי מעבדה זכרים משוכנים ביחד עם נקבות, הם נשארים פוריים לתקופת זמן הארוכה עד כדי עשרים אחוזים מזו של עכברים המנועים מחברת נקבות. באותו מחקר, העכברים ששוכנו עם הנקבות הצליחו להישאר פוריים עד לגיל של 32 חודשים – כשישה חודשים יותר מהעכברים הנזיריים.
ראלף ברינסטר, פרופסור לפיזיולוגיה ראש צוות קבוצת המחקר בבית הספר לואטרינריה שבאוניברסיטת פנסילבניה, טוען כי שיכון העכבר הזכר עם הנקבה מביא להאטה בקצב הדעיכה של תהליכי הרביה. איך בדיוק? התשובה עדיין אינה ברורה עד הסוף, אך קיים קצה חוט המוביל לתאי הגזע באשכים, שמייצרים את הזרעונים. קיימים תאים המקיפים ומגוננים על אותם תאי גזע יקרים מפז, ונראה שנוכחות הנקבות גורמת לפעילות שונה של התאים המגוננים.
ברינסטר חוקר כבר מזה עשר שנים את מערכת היחסים בין תאי הגזע מייצרי הזרעונים, לבין התאים שעוטפים אותם. הוא גילה שבעכברים זקנים, תאי הגזע מצליחים לשרוד זמן רב יחסית, אך תאי המעטפת מפסיקים לפעול ואינם מסוגלים לווסת כהלכה את פעילותם של תאי הגזע. הכל תלוי, מסתבר, במסרים המגיעים מסביבתו של העכבר. הנקבה, כפי הנראה, היא אחד מאותם מסרים, ונוכחותה המתמדת מסוגלת להביא לשרידתם של תאי המעטפת ולפוריות ארוכת-ימים אצל הזכר.
עתה נותרה רק בעיה אחת: חברי אינו עכבר, וגם לא קיפוד. ובכל מקרה, למרות שפוריות מוגברת עשויה לתרום גם למצב הרוח, קשה לדעת מה מרגישים העכברים בנושא. וכאן נשאלת השאלה הגדולה: האם ניתן באמת להשליך על בני-אדם, את הלקחים ממחקר שנעשה על עכברים? את התשובה לכך גם ברינסטר עצמו אינו יודע, אך טוען כי במידה וניתן למצוא אפקט דומה גם במינים אחרים, הרי שניתן יהיה להאריך את תקופת הפוריות של זכרים של מינים בסכנת הכחדה ולסייע בשחזור והצלת המינים.
אפוף במחשבות, כיביתי את המחשב, עטיתי עלי את הפיג'מה ועברתי למיטה, שם ניסתה בת-זוגי להתרכז בקריאה, ללא הצלחה. "תגיד, בא לך לסחוט לי קצת מיץ תפוזים?" שאלה.
נאנחתי. לפוריות, מסתבר, יש מחיר.
מוקדש לבת-זוגי, באהבה שמעבר לאחוזים.