האמונה בקיום המודעות או התודעה בקרב בני האדם היא עתיקה. המחשבה עצמה היא דרך אחת להגדיר את הקיום שלנו :"cogito, ergo, sum", שפירושו - "אני חושב - משמע אני קיים" - סיכם דקארט כשביקש נקודת מוצא בסיסית אחת להתבונן דרכה על העולם.
התבוננות פנימית - Introspection - מה זה ולמה זה חשוב? חלק 1
האמונה בקיום המודעות או התודעה בקרב בני האדם היא עתיקה. המחשבה עצמה היא דרך אחת להגדיר את הקיום שלנו :"cogito, ergo, sum", שפירושו - "אני חושב - משמע אני קיים" - סיכם דקארט כשביקש נקודת מוצא בסיסית אחת להתבונן דרכה על העולם.
לתפיסת דקארט - קודם כל - נניח שאני חושב - ומכאן נבנה את התיאוריה הפילוסופית שלי הלאה. רנה דקארט - תמונה מוויקיפדיה
המחשבה היא הבסיס אם כך. כשנוסד מדע הפסיכולוגיה, שעוסק באנשים ובמחשבותיהם, היה זה אחד הדברים הראשונים שעסקו בו. אפשר להגדיר אינטרו (פנימה) ספקציה (התבוננות, בחינה) כהתבוננות עצמית על זרם התודעה, התחושות, התשוקות והצרכים.
אחד מאבות הפסיכולוגיה, וויליאם ג'יימס, התייחס להתבוננות הפנימית כך:
"על אינטרוספקציה אנחנו יכולים להשען מבראשית, מלכתחילה ותמיד. אין אפילו צורך להגדיר אינטרוספקציה - המשמעות של התבוננות פנימה אל תוך נפשנו ודיווח על מה שנגלה שם הוא ברור... כל האנשים מסכימים שהם מרגישים כיצד הם עצמם חושבים, ושהם מצליחים להבחין ולהרגיש מתי הם עצמם חושבים, בתהליך פנימי, אל מול כל שאר האובייקטים החיצוניים בעולם... אני מתייחס לאמונה זו כהנחה הכי בסיסית ואמיתית מכל האמונות שבמדע הפסיכולוגיה..." (תרגום חופשי שלי).
עם ראשית ייסוד המעבדות הפסיכולוגיות במאה ה19, עשו שימוש בכלי של ההתבוננות הפנימית ככלי מדעי, ונסיינים הוכשרו ואומנו בדיווח על המחשבות הפנימיות שלהם. מצד אחד, לא הייתה אפילו הסכמה ברורה על הדרך בה יש לערוך את ההתבוננות הפנימית ככלי מדעי. מצד שני, היה ברור שזו מהות הפסיכולוגיה, לחקור את החוויות הפנימיות שמושפעות מהחוויות החיצוניות.
היו מי שהציעו להתייחס לאינטרוספקציה כ"צילום" של התודעה, וכך זה יהיה כלי מדעי של ממש. אבל כבר מלכתחילה היה ברור שהכלי הזה חשוף להשפעות רבות מהסביבה, ויש תלות ביכולות האישיות וגם ההסתכלות לאחור,על מה שהיה משפיעה על התהליך עצמו. למשל - תיאור של מחשבה שנמשכה שנייה וחצי יכול לקחת 20 דקות תמימות, מה שגורם לשינוי במציאות ובהסתכלות.
האם אתם נוהגים להתבונן פנימה אל תוך זרם המחשבות שלכם? כיצד אתם עושים זאת? איזו הרגשה זה יוצר אצלכם?
והאם זה מתקבל על הדעת ככלי מדעי?
אינטרוספקציה שימשה, ואולי משמשת היום, למרות הסתייגויות מדעיות ממנה, ככלי שיש לו שימושים רבים ודרכי הסתכלות רבות כמעט כמו ריבוי הזרמים במחקר הפסיכולוגי - קוגניטיבי. אני מוצאת את המונח הזה - התבוננות פנימית - כמשהו שניתן להתקל בו ממגוון כיוונים. במחקר המדעי ה"מחמיר" (נא לומר את המילה האחרונה במבט ייקי כבד) אין באמת מקום לאינטרוספקציה מצד אחד, אך מצד שני, כשאנו מסתמכים במעבדה על דיווחים של נבדקים, בכל צורה שהיא, האין אנו עושים שימוש באינטרוספקציה?
בקצה השני ניתן לשמוע מונחים כמו "התבוננות פנימית" בקרב מי שאולי רחוק ביותר מהמדע - בשיעורי היוגה, ובסדנאות הרוחניות. גם שם עושים שימוש בהפניית המבט פנימה לצרכים שונים - התרגעות, למידה והקשבה. במקומות ה"רוחניים" (נא לדמיין בשלב זה צלצול פעמונים וקטורת) לא קוראים לזה בשם המדעי ומדע הוא בכלל לא כלי מעניין (אולי אפילו חוסם), אבל ההתבוננות היא אותה התבוננות.
כנראה שבמקום בו ישנה מודעות, ישנה נפש, וישנו אדם חושב המשתמש בה - תהיה, וראוי שתהיה, התבוננות פנימית.
בפעם הבאה - למה אינטרוספקציה "יצאה מהאופנה" בפסיכולוגיה, ומה חושבים עליה היום
מתבסס על
.Boring, E. G. A history of introspection Psychological Bulletin (1953) Vol. 50
מה קרה להתבוננות הפנימית לאורך השנים? - חלק 2
בחלק הקודם דנתי במושג ה"אינטרוספקציה" - ההתבוננות הפנימית על זרם המודעות, ככלי מחקר וטיפול בפסיכולוגיה. מבחינה היסטורית, המושג שימש בין השאר את ראשוני הפסיכולוגים שהגדירו עצמם כמדענים, וניסו לחקור את נפש האדם תוך שימוש בכלי מדעיים אותם הם ניסו להקביל או לשאול מעולמות כמו כימיה ופיזיקה. כך, בתחילת המאה ה20 אינטרוספקציה הוצגה לציבור ככלי המדעי של הפסיכולוגים, כמו
כפי שציינתי בפוסט הקודם, המדענים הראשונים הללו רצו ליצור כלי מדעי, כמו מדידת השנתות על גבי מבחנה כימית, או מדידת וחישוב תנועת מסות בכימיה. אבל גם הם הבינו שכאשר באים למדוד את האובייקט המופשט שנקרא נפש (וכהערת ביניים - יש לציין שחלקם אפילו לא האמינו בקיום הנפש, או לא רצו להתייחס אליה) אין דרך מדעית אחת. כך גם לא הייתה שיטה אחת לדיווח על ההתבוננות הפנימית - האינטרוספקציה - לא אצל וונדט, ולא במעבדה של תלמידו-ממשיכו, טיצ'נר (1867-1927 , Edward B. Titchener). וכך בעוד שראשוני הפסיכולוגים חשבו שנמצא כלי מדעי מעשי לחקור באמצעותו את הנפש והתודעה, אלו שהגיעו אחריהם לתחום הפסיכולוגיה לא האמינו שניתן לחקור כך את הנפש. זרמים חדשים במחקר כמו הביהביוריזם (חקר ההתנהגות) והגשטלט (שהתייחסו לתפיסת השלם) תפסו את קדמת הבמה, והשימוש בהתבוננות על זרם המודעות הלך ושכך.
מקום אחר בו דיווח על זרם המחשבות והתודעה תפס מקום היה חדר הטיפולים. הגישה שבה הפציינט שוכב על הספה ומדווח על רצף המחשבות או האסוציאציות שלו יכולה להזכיר אינטרוספקציה, אם כי בצורה שונה מאד ואחרת מזו ששימשה ככלי מדעי. האם דיווח כזה יכול לחדור את שכבות הלא-מודע, התת- מודע? לא בטוח... אפילו תשובה של פסיכולוג תהיה תלויה בגישה הטיפולית בה אותו פסיכולוג או פסיכולוגית פועלים.
ולכן אני עצמי עדיין אינני בטוחה אם לקרוא גם לתהליך הבחינה העצמית, הדיווח והשיחה המתרחש במרחב הטיפולי באותו שם. פרויד עצמו ניסה לעשות הבחנה בין אינטרוספקציה לדיווח עצמי ולניתוח עצמי של מחשבת, ולכן קטונתי. בכל מקרה, התבוננות מודעת בחוויה הפנימית היא אכן תהליך שקורה בטיפול הפסיכולוגי, על מגוון זרמיו, ולכן הקשר הרעיוני ישנו.
אבל אם נחזור לדון במחקר המדעי, הרי שבמשך המאה האחרונה, אינטרוספקציה הייתה כמעט מוקצית ככלי חקירה. הדיונים על הדרך להשתמש בה, או על עצם קיום והתהליכים הפנימיים כמה שראוי לחקור בעולם המדע, הפכו אותה למוחרמת כמעט. ובכל זאת, מה עושים כשחוקרים בני אדם, אולי הישויות המורכבות ביותר בטבע שאנחנו מכירים? חייבים לשאול אותם מה דעתם ועל מה חשבו.
דרך אחת הייתה להשתמש ב"דיווח עצמי" ולא לקרוא לילד בשמו. כלומר - חוקרים נחשבים שאלו את הנבדקים שלל שאלות "מה חשבתם, איך הרגשתם?" וכו', ונמנעו מלהתייחס בדרך כלשהי למושג אינטרוספקציה. הם פשוט עשו שימוש במילים אחרות ומבחינתם - גם בשיטות מדעיות שונות ונחשבות יותר. במיוחד כאשר הם הדריכו את הנבדקים איך לפעול ועל בסיס אילו סולמות לענות.
דרכים אחרות, היו לבחון את ההתנהגות או הביצוע במבחנים אמפיריים, בעלי נורמות ותקן, מסוגים שונים. כך, ניתן לבדוק מה הנבדק קלט או חש, בלי להסתמך על דיווח כללי, בעל פה, שנחשב מפוקפק. ובכל זאת, היה צורך להעביר שאלונים ואמצעי מדידה בדרך כלל באמצעים מילוליים - בעל פה או בכתב. גם כאשר המחקר נעשה בכלים שייחשבו "מדעיים פרופר" כיום, כמו הדמייה מגנטית, גרייה של המוח, מדידת פעילות חשמלית וכו' - אנחנו בסופו של דבר מסתמכים על הדיווח האישי של מה שהנבדק, או המשתתף, חשב. במקרים רבים מאד שיתוף הפעולה של הנבדקים חשוב, מכיוון שאנחנו מבקשים מהם לצפות במסך או להאזין לצליל, ומקווים שהם אינם נודדים במחשבותיהם לשאלות הרות גורל כמו מה יאכלו לארוחת הערב או תוכן השיחה האחרונה עם אמא שלהם.
כנראה שהפיתרון לשאלת המחקר המדעי והדיווח העצמי הוא - כמו בהרבה מקרים - פשרה. שילוב בין דיווח עצמי על המחשבות והרהורי המשתתפים, יחד עם בחינה של ההתנהגות שלהם בקונטקסט מסוים, דיון במה שאדם עשה או חשב, שימוש בניסיון האישי שלנו וכלים מדעיים כמו מדידות של לחץ דם, מוליכות חשמלית של העור או אמצעי הדמייה, יכולים להוליך אותנו בדרך הנכונה. כך נוכל לשלב בין האינטרוספקציה - כלי המחקר הפסיכולוגי של המאה ה19, לבין כלי המחקר של המאה ה21, ה22 ושנים קדימה...
שיהיה בהצלחה!
מתבסס על
Locke E. A. It's Time We Brought Introspection Out of the Closet (2009) Perspectives on Psychological Science
Boring, E. G. A history of introspection Psychological Bulletin (1953) Vol. 50