מדוע לא הסכים זמלווייס לפרסם את תגליתו בקהילה הרפואית, לזכות בתהילה לה היה ראוי ולהציל יולדות רבות-מספור ממוות בבתי-חולים?
בסוף החלק הקודם העלנו תהיה הרת-גורל. מדוע לא הסכים זמלווייס לפרסם את תגליתו בקהילה הרפואית, לזכות בתהילה לה היה ראוי ולהציל יולדות רבות-מספור ממוות בבתי-חולים?
קשה לשים את האצבע על סיבה בודדה אחת. אנו יודעים כי זמלווייס שמר על רישומים מדוייקים של מספר היולדות ואחוז התמותה החודשי. הנתונים הגולמיים היו בידיו, אך הוא סירב בתוקף להעביר הרצאות בנושא, או לפרסם את הנתונים בכתב. כהונגרי בעיר זרה, רגשי הנחיתות שלו מנעו ממנו להפוך לחלק מהחברה המלומדת הוינאית. הפראנויה הקבועה שלו וחוסר שליטתו בשפה המדוברת לא התירו לו להתחבר למעגלים האקדמאיים המקובלים והוא שאף להתרחק מהם ככל האפשר. הוא לא ראה את ההרצאות הפומביות ככלי לקדם את המודעות למחקרו, אלא כעינוי עצמי ומתן הזדמנות לשונאיו לתקוף אותו - וזמלווייס היה בטוח שכולם שונאים אותו.
מכיוון שזמלווייס עצמו סירב לפרסם את הנתונים שברשותו, חבריו הקרובים- הפרופסורים פרדיננד וון-הברה וג'וזף סקודה - הוציאו לבסוף את התגלית לאור. וון-הברה פירסם ב- 1847 ו- 1848 שני מאמרים אודות מחקריו של זמלווייס. הוא הסביר במאמרים את דרך ההדבקה בקדחת הלידה והמליץ להשתמש בסידן תת-כלורי כאמצעי לחיטוי ידי הרופאים. סקודה נשא הרצאה באותו הנושא בפני האקדמיה הקיסרית והמלכותית למדעים. לרוע המזל, זמלווייס לא עדכן את חבריו בכל הנתונים שהיו ברשותו, והמאמרים וההרצאות לא זכו לתמיכה רחבה בקרב ציבור הרופאים.
ג'וזף קליין, מנהל המחלקה, חזר מחופשתו ב- 1849 ומצא את מחלקתו נקיה ומקורצפת, עם תמותת יולדות אפסית. אם ציפה זמלווייס להכרת תודה, הוא התאכזב קשות. קליין ראה את זמלווייס כאיום לעמדתו כמנהל מחלקה, ואת הצלחתו בניטרול קדחת הלידה כעלבון לתיאוריות בהן דגל קליין. המנהל הבכיר טען כי מערכת האיוורור החדשה היא האחראית לירידה החדה במספר המיתות, ודרש מזמלווייס לחדול ממנהג נטילת הידיים, המוריד מכבוד הרופא. כאשר התנגד זמלווייס, סירב קליין לחדש את מינויו כעוזר-מנהל, והשגיח בעצמו על הפסקת נטילת הידיים. רמת התמותה נסקה מעלה בחדות, עד ל- 35% מכלל היולדות במחלקה. קליין ראה עובדה זאת כהוכחה לטענותיו כי אין דרך אמיתית להתמודד עם קדחת הלידה. ואכן, אין ספק כי החיידקים מצאו להם בן-ברית מושלם בקליין – רופא שהעריך את דיעותיו יותר מאשר את העובדות.
כשהוא קרוב ליאוש, הסכים זמלווייס לשאת את דבריו בפני איגוד הרופאים הוינאי ב- 1850, אך לא הצליח להותיר בפני האיגוד רושם חיובי. הוא ראה כל הטלת ספק במסקנותיו כהתקפה אישית והטיח עלבונות ונאצות בכל מבקריו. מי שלא קיבל את שיטתו על בוריה, היה בעיניו לא יותר מרוצח פשוט, והוא לא היסס לאמר זאת בפומבי. אין צורך לאמר שגישתו קוממה עליו רבים מעמיתיו, והרחיקה מעליו את הרופאים שהיו עשויים לתמוך בו. אפילו רודולף וירכוב הגדול – האיש שהפך את הפתולוגיה מאמנות למדע – יצא ברבים כנגד התיאוריה של זמלווייס, וכובד דעתו הכריעה את הכף עבור רבים שעדיין היו חלוקים בדעותיהם. כאשר החלו לצוץ תהיות בקהילה הרפואית לגבי טוהר מידותיו של זמלווייס ומידת האמת שברישומיו, לא יכול היה זה להתמודד עוד עם המצב בוינה. הוא נמלט בחזרה להונגריה, ארץ מולדתו, מבלי להתריע על כך מראש אפילו לחבריו הקרובים ביותר. ההימלטות החפוזה הורידה את קרנו אף יותר בעיני הקהילה הרפואית באוסטריה, ולמעשה ניתצה כל סיכוי שעוד היה לו לשכנע את הרופאים בוינה.
בהונגריה התקבל זמלווייס בברכה, בעיקר בשל המצב העגום של אותה מדינה. ב- 1851 הגיע זמלווייס לבית החולים של העיר פסט, שסבל מהתפרצות קשה של קדחת הלידה במחלקת היולדות. זמלווייס ביקש לנהל את המחלקה והנהיג בה את שיטות הסטריליזציה שלו. על אף התנגדותו ורשלנותו התחילית של הצוות הרפואי, שיטותיו הורידו את שיעור התמותה במחלקה עד ל- 0.85%. בהונגריה הקהילה הרפואית היתה פתוחה יותר לרעיונות חדשים, ושיטות הסטריליזציה של זמלווייס התפשטו לכל בתי-החולים במדינה בצו ממשלתי.
הוא התחתן, גידל חמישה ילדים והעביר הרצאות בהונגרית שוטפת בפני קהל רחב על קדחת הלידה. אך על אף הצלחתו, זמלווייס עדיין לא היה מרוצה. נשים המתות בצרחות וביסורים מקדחת הלידה. אלמנים הנאלצים לצפות בילדיהם היתומים גוועים ברעב מחוסר בחלב-אם. מראות זוועה אלו לא נשכחו מזכרונו ולו לרגע דל. לעיתים קרובות היה מתעורר באמצע הלילה שטוף בזיעה קרה, כשהוא חדור בבטחון עגום שברגע זה ממש מתה בעולם אשה מקדחת הלידה, כתוצאה מרשלנות רפואית ואי-שטיפת ידיים. מחשבות אלו רדפו אותו כל חייו, יחד עם רגשי אשם עזים על חוסר יכולתו לשכנע את העולם בצדקתו. בסופו של דבר, הם שגרמו לו להוציא לאור ב- 1861 את ספרו, 'האטיולוגיה, התפיסה והמניעה של קדחת הלידה'.
הספר נכתב בגרמנית שוטפת, והיה מכוון בעיקר לקהל שמחוץ להונגריה. בספר תיאר זמלווייס את התיאוריה שגיבש מסביב לקדחת הלידה והביא טבלאות, תרשימים, ונתונים סטטיסטיים רבים שתמכו בתיאוריה. חלק זה של הספר היה עשוי לשכנע בנקל גם את הספקנים הגדולים ביותר. הצרה היתה שבחלקו האחר של הספר ראה זמלווייס הזדמנות להשתלח במתנגדים לשיטתו. הוא כינה אותם בשמות גנאי שונים ואף הגדיר אותם כרוצחים ומרצחים. בכך הוא שמט בעצמו את הקרקע מתחת לרגליו. חלק זה של הספר הבריח את הרופאים ששקלו להשתמש בשיטתו, וגרם למהומה רבתי של ממש בעטיה החליף זמלווייס שרשרת מכתבים נזעמים – כולם פתוחים לציבור - עם חלק נכבד מהרופאים באירופה. לפרידריך שנזוני, פרופסור חשוב ללידה בוורצבורג, הוא כתב במכתב גלוי כי, "אם תמשיך ללמד את הסטודנטים והמיילדות... כי קדחת הלידה היא מחלה רגילה, מבלי שתפריך את הדוקטרינה שלי, הרי שאני מצהיר בפני אלוהים והעולם כולו כי אתה רוצח ומתנקש. ההיסטוריה של קדחת הלידה לא תגזים אם תנציח אותך כ- 'קיסר נירו' של הרפואה."
פרופסור פרידריך שנזוני לא אהב את המכתב הזה. גם שאר אנשי האוניברסיטה בוורצבורג לא אהבו אותו. וכך נעלמה התמיכה בזמלווייס, אוניברסיטה אחר אוניברסיטה ברחבי העולם המערבי.
ב- 1865, לאחר ארבע שנים של שרשרת מכתבים המכילים האשמות פרועות, נשברה סוף-סוף רוחו של זמלווייס, האיש שדאג לכל העולם יותר מדי. הוא סבל מהתקפי זעם קשים, בהם הכתיר את עצמו כ- 'מציל האמהות' הכושל. משפחתו אישפזה אותו בבית מרפא לחולי-נפש, והקהילה הרפואית כולה חגגה כאשר יצאה השמועה לחפשי. מתנגדיו טענו כי עתה הוכח סופית שהתיאוריה של זמלווייס אינה יותר מהגיגיו הטרופים של חולה-נפש, וראו בכך סוף ל- 'תקופת זמלווייס'.
זמלווייס נפטר בבית המרפא זמן קצר לאחר הגעתו. לפי האגדה שהיתה נהוגה עד סוף המאה ה- 20, הוא מת כתוצאה מזיהום חמור באצבעו שהתפשט לשאר הגוף. אגדה זו סיפקה סוף אירוני לחייו של אותו אדם, שנלחם כל העת כנגד הזיהום והחיידקים. אגדה זו הופרכה ב- 1979, וכיום אנו יודעים כי זמלווייס לקה בהתקף זעם בבית-החולים, ורוסן באלימות על-ידי הצוות. הוא נפטר לאחר שבועיים כתוצאה מהפציעות שספג במהלך מאותו 'טיפול'.
סיפורו של זמלווייס זכור היטב עוד בימינו אנו, ובדרך-כלל מועלה על נס, במטרה להטיל ספק בממסד המדעי. חובבי עב"מים, בריאתנים, אנשי הרפואה ההוליסטית ואחרים – כולם מציגים לראווה את סיפורו של זמלווייס ומוכיחים בכך את סגירותו של המדע ואת חוסר נכונותו לקבל תיאוריות חדשות.
האם אכן כזה הוא המצב?
יש להודות כי המדע אכן אינו מוכן לקבל תיאוריות חדשות בקלות. יחד עם זאת, יש לשים את האצבע על ההבדל שבין המדע שהיה קיים לפני 150 שנה, לבין המדע בימינו. מרבית התיאוריות הקיימות כיום מבוססות על מגוון רחב של עדויות והוכחות, ותיאוריה חדשה שמגיעה צריכה למצוא הסבר טוב לכל המקרים שגם התיאוריה הקודמת הצליחה להסביר. תיאוריות העב"מים והבריאה התבונית אינן מצליחות למצוא הוכחות חד-משמעיות לקיומן, או הסברים טובים מספיק לכלל התופעות שמוסברות על-ידי תיאוריות פשוטות יותר, ולפיכך אינן מתקבלות על דעת הקהילה המדעית.
אך גדולתו של זמלווייס היתה בכך שהוא הצליח לתעד נתונים סטטיסטיים משכנעים ביותר לגבי קדחת הלידה והצלחת הטיפול בה. מדוע לא התקבלה התיאוריה שלו אל תוך ספרי הלימוד של מדע הרפואה?
כמו תמיד, לתשובה יש שתי פנים. מצד אחד, הקהילה הרפואית לא רצתה לשנות את דרכיה ולא הסכימה לרעיון שטיפת הידיים, שפגע בכבודם של הרופאים בפני עצמם. מצד שני, זמלווייס עצמו לא היה בעל אופי המסוגל לסחוף אחריו אנשים אחרים ולהביא למהפכה אמיתית במדע, כלואי פסטר. הוא לא נתן לקהילה הרפואית את כל הנתונים שהיו בידיו ומיעט להרצות על התיאוריה שלו. גם כשהיה מרצה, הוא היה מעורר עליו את חימת הקהל כשהיה מזדעם ומתפרץ כנגד הספקנים. בסופו העצוב של דבר, זמלווייס היה האויב הגדול ביותר של עצמו – ושל קדחת הלידה שניסה כל-כך לרפא.
בפרק הבא נעסוק בג'וזף ליסטר, הרופא והמדען שהצליח להכניס לרפואה את הסטריליזציה כנגד החיידקים.
לסדרת המאמרים המלאה: