כיצד נהיה בטוחים שתוכנות בילוש כלשהן לא הושתלו במחשב שלנו, ושמספר כרטיס האשראי שלנו מעניין אותן דווקא? החששות גורמים לכך שרבים נמנעים מלבצע רכישות באמצעות האינטרנט
שני מאמרים המתפרסמים בגיליון דצמבר 2008-ינואר 2009 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן-ישראל ("מעבר לטביעות אצבעות" מאת אניל ק' ג'יין ושאראת פנקאנטי, ו" תגיות RFID בעקבותיכם" מאת קתרין אלברכט) נוגעים לאחד הנושאים המסעירים בתקופתנו: צנעת הפרט בעידן האינטרנט ואמצעי התקשורת הדיגיטלית, החודרים לכל פינה בחיינו.
מי מאתנו אינו חושש מול צג המחשב כשהוא מתבקש להקליד את מספר כרטיס האשראי שלו (לצד כל פרטיו האישיים) במהלך רכישה באינטרנט, גם אם האתר מבטיח שהוא "מאובטח"?. כיצד נהיה בטוחים שתוכנות בילוש כלשהן לא הושתלו במחשב שלנו, ושמספר כרטיס האשראי שלנו מעניין אותן דווקא? החששות גורמים לכך שרבים נמנעים מלבצע רכישות באמצעות האינטרנט.
אין כמעט פרט המזהה אותנו, את ההיסטוריה שלנו, ואת רכושנו, ובכלל זה את חשבונות הבנק שלנו, שאינו שוכן כבוד בסייברספייס, במאגרי הנתונים הממוחשבים של מוסדות שונים, או בדפי האינטרנט. מאות מיליוני אנשים משתתפים ברשתות חברתיות למיניהן, כמו Facebook ו-MySpace, ולא רק את תמונותיהם הם מפרסמים ברשת, אלא לעתים כמעט כל פרט מחייהם חשוף לעיני כול. כמו כן, כל המידע הרפואי שלנו שמור במאגרי מידע של קופות חולים ובתי חולים. בעתיד, יתווספו להם גם מאגרים גנטיים אישיים. לכל זה יש להוסיף את מאגרי הצילומים שצלמו אותנו אלפי מצלמות הווידאו הפזורות כיום כמעט בכל מקום ציבורי, כגון מרכזי קניות, בנקים ומוסדות רבים. אנחנו מצולמים בלי רשותנו ואף בלי ידיעתנו.
הולך ומתברר שאמצעי הזיהוי של המאה ה-20 (נייר ופלסטיק) לא יספיקו במאה שלנו, ויש להוסיף אמצעים ביומטריים אלקטרוניים (כגון: טביעת אצבע, קשתית העין, צילום הפנים). טביעת אצבע היא הפתרון הפשוט ביותר לזיהוי יעיל. החיישן זול באופן יחסי וקטן ממדים, כך שאפשר למקמו במחשב האישי, בטלפון נייד, בדלת הכניסה לבית, או אפילו בכרטיס מגנטי משולב. כפי שכותבים מחברי המאמר מעבר לטביעת אצבעות: "בניגוד לאמצעיים פיזיים כמו כרטיס אשראי, או ידיעת סיסמה, מאפיינים ביומטריים קשים הרבה יותר לזיוף, להעתקה, לשיתוף, לאיבוד או לניחוש. השימוש במאפיינים ביומטריים הוא למעשה הדרך היחידה לקבוע אם לאדם מסוים הונפקו כמה מסמכים רשמיים, כמו רישיון נהיגה או דרכון, בשמות שונים, כדי לוודא למשל אם לאדם יש היתר כניסה לבניין, או כדי לוודא שלאדם יש זכאות לתשלומי סעד".
אבל הנושא המטריד את כל המתנגדים לשיטות האלה הוא אבטחת המידע ומניעת השימוש לרעה בו. הנושאים האלה הולכים ונעשים מרכזיים בדור האינטרנט, אם כי רבים מאתנו, ובייחוד הצעירים, שנולדו למציאות הזאת וממהרים לחשוף מידע על עצמם, אינם מודעים לסכנות, לצנעת הפרט ולזכויות יוצרים. הסכנה הגדולה ביותר האורבת לנו היא גניבת זהות, לא רק על ידי גורמים פליליים שמטרתם הונאה לצורכי שוד וגזל, אלא גם על ידי ארגוני טרור, עם כל המשתמע מכך למוסדות פיננסיים, מוסדות ציבוריים, תשתיות תחבורה ולאזרחים עצמם.
לאדם יש נטייה טבעית להתנגד לחדירה לפרטיותו, משהו שאנחנו מגדירים כצנעת הפרט. כל מי שמזדמן לנתב"ג יכול לראות מן הסתם תייר המגיב תגובה קשה ולעתים אף נרגזת לנוכח השאלות החודרניות ששואלים הסלקטורים בשדה התעופה. בייחוד "מרגיזות" שאלות החוזרות על עצמן כמה פעמים בלי שהסלקטורים ינדבו הסבר לכפילות החיונית הזאת. האם העידן הדיגיטלי מחסל את צנעת הפרט? האם מתגשם חזונו של ג'ורג' אורוול שתיאר בספרו 1984 עולם שבו שולט "האח הגדול" הרואה ויודע הכול על כל אחד כאמצעי לשליטה טוטליטרית?
במציאות של ימינו המידע אינו נלקח מאתנו בכפייה כמו בחזונו של אורוול. את מרבית המידע על עצמנו אנחנו מנדבים, לרוב בלי משים, לאינטרנט. דווקא במדינות הטוטליטריות מוגבלת הגישה לאינטרנט, אך גם במדינות דמוקרטיות עלולה המדינה להשתמש במידע לרעה. שימוש לרעה במידע הוא גם העילה להתנגדות שהשמיעו רבים להחלטת ממשלת ישראל להקים מאגר טביעות אצבע וצילומי פנים. יש החוששים שהגישה למאגר כזה תהיה קלה, והמידע שבו עלול אף להימכר לחברות מסחריות. לכן דרוש אינטרנט יותר בטוח ומאגרי מידע מאובטחים יותר. יש לקוות ששימוש נרחב במאפיינים ביומטריים כאמצעי להזדהות יפחית את הסכנה של שימוש בזהות גנובה, אבל גם שהשימוש במידע ייעשה בתבונה.
האינטרנט במהותו הוא כאוטי, וכל אחת ואחד יכול להיכנס אליו או לצאת ממנו מכל מקום ובכל זמן. אך כל חברה חייבת לקבוע כללים, נהגים וחוקים, כדי להבטיח את קיומה. האם נוכל לשמור על איזון עדין בין שני העולמות? – ימים יגידו.