הכימאי היהודי־גרמני סייע להאכיל מיליארדים באמצעות סינתזת האמוניה, אך גם עמד בחזית פיתוח הנשק הכימי במלחמת העולם הראשונה. סיפורו ממחיש את כוחו הכפול של המדע ואת הסכנה שבהכפפתו ללאומנות
״מטרתה של הטרגדיה אינה לעורר את הזעם שלנו, אלא לגרום לנו להבין״, כתב אלדוס האקסלי. חייו של הכימאי פריץ הבר היו טרגדיה במובן זה: לא מפני שהיה קורבן חף מסתירות, אלא מפני שהישגיו הגדולים ביותר שירתו בעת ובעונה אחת את החיים ואת המוות.
תהליך סינתזת האמוניה שפיתח נעשה בסיס לייצור דשנים חנקניים והגדיל במידה עצומה את כושר ייצור המזון של האנושות. אותו תהליך סיפק לגרמניה גם חומרי גלם לחומרי נפץ. הבר עצמו לא הסתפק בקשר עקיף למלחמה: הוא היה ממובילי תוכנית הנשק הכימי הגרמנית במלחמת העולם הראשונה ופיקח על מתקפת הכלור הגדולה באיפר.
קשה למצוא מדען המגלם בצורה חריפה יותר את טבעו הכפול של הידע: היכולת להציל מיליונים אינה מבטלת את היכולת להרוג, ולעיתים אותה תגלית עצמה מאפשרת את שתיהן.
יהודי שרצה להיות גרמני
פריץ הבר נולד ב־9 בדצמבר 1868 בברסלאו שבפרוסיה, כיום ורוצלב שבפולין, למשפחה יהודית מבוססת. אמו מתה זמן קצר לאחר לידתו. יחסיו עם אביו, סוחר מצליח בצבעים ובכימיקלים, היו מורכבים.
הבר למד כימיה בברלין, בהיידלברג ובמוסד הטכני של שרלוטנבורג. בשנת 1891 קיבל תואר דוקטור. כעבור שנה התנצר והצטרף לכנסייה הלותרנית.
כמו יהודים גרמנים משכילים רבים, הבר ראה בגרמניות זהות לאומית ותרבותית מלאה. ההתנצרות יכלה להסיר חסמים מקצועיים, אך במקרה שלו היא ביטאה גם שאיפה עמוקה להתמזגות בחברה הגרמנית. הוא ביקש שלא להיות יהודי שקיבל רשות להשתתף בחיי האומה, אלא גרמני ככל גרמני.
בשנת 1894 החל לעבוד בבית הספר הטכני הגבוה בקרלסרוהה. שם התקדם במהירות והיה לפרופסור. מחקריו שילבו כימיה פיזיקלית עם פתרון בעיות מעשיות של תעשייה, אנרגיה וחקלאות.
לחם מן האוויר
בתחילת המאה העשרים עמדה אירופה מול בעיה: החקלאות והתעשייה נזקקו לתרכובות חנקן, אך המקורות הטבעיים היו מוגבלים. האטמוספרה מלאה בחנקן, אולם מולקולת החנקן יציבה מאוד וקשה לגרום לה להגיב עם חומרים אחרים.
הבר מצא דרך לייצר אמוניה מחנקן וממימן בלחץ גבוה ובטמפרטורה גבוהה, באמצעות זרז. בשנת 1909 הדגים במעבדתו תהליך עובד. הכימאי והמהנדס קרל בוש מחברת BASF הפך את השיטה לתהליך תעשייתי רחב היקף, תוך פיתוח ציוד שיוכל לעמוד בלחצים ובטמפרטורות הנדרשים.
כך נולד תהליך הבר־בוש. האמוניה שהוא מייצר היא חומר מוצא לדשנים, והדשנים אפשרו להגדיל את יבולי המזון. חלק גדול מאוכלוסיית העולם כיום תלוי, במישרין או בעקיפין, בחנקן שקובע בתהליך זה.
בשנת 1911 מונה הבר למנהל המכון החדש לכימיה פיזיקלית ולאלקטרוכימיה של אגודת הקייזר וילהלם בברלין. הוא היה לאחד המדענים החשובים והמוערכים בגרמניה.
אולם לאמוניה היה שימוש נוסף. ממנה אפשר לייצר חומצה חנקתית וחומרי נפץ. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר המצור הימי הגביל את גישתה של גרמניה למרבצי מלחת טבעיים, תעשיית האמוניה סייעה לה להמשיך לייצר תחמושת.
האם ללא תהליך הבר־בוש הייתה המלחמה קצרה יותר? זו אפשרות היסטורית סבירה, אך לא עובדה שאפשר להוכיח. מלחמות אינן נגרמות או מוכרעות באמצעות המצאה יחידה. עם זאת, ברור כי התהליך הרחיב במידה ניכרת את יכולתה התעשייתית והצבאית של גרמניה.
המדען בחזית הגז
עם פרוץ המלחמה בשנת 1914 העמיד הבר את כישוריו לרשות המדינה. בעיניו, בעת מלחמה המדען שייך למולדתו. הוא גייס חוקרים, מעבדות ותעשיינים לפיתוח נשק כימי.
ב־22 באפריל 1915 שחררו הכוחות הגרמניים ענן גדול של גז כלור מול הקווים של בעלות הברית סמוך לאיפר שבבלגיה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה ניסיון להשתמש בחומר רעיל במלחמה, אך זו הייתה מתקפת הגז הקטלנית רחבת ההיקף הראשונה בחזית המערבית. אלפי חיילים נפגעו, ומספרם המדויק של ההרוגים שנוי במחלוקת.
הבר נכח באזור ופיקח על ההכנות. הוא סבר שנשק כימי עשוי לשבור את הקיפאון בחזית ולהביא לניצחון מהיר, ובכך אולי אף לקצר את המלחמה. זהו טיעון החוזר פעמים רבות בהיסטוריה של נשק חדש: האמצעי הקטלני מוצג ככלי שיחסוך קורבנות משום שיכריע את המערכה.
בפועל פתחה מתקפת איפר מרוץ חימוש כימי. שני הצדדים פיתחו גזים, מסכות ושיטות פיזור, והנשק הכימי הוסיף שכבה חדשה של סבל למלחמה.
קלרה אימרווהר
אשתו הראשונה של הבר, קלרה אימרווהר, הייתה מן הנשים הראשונות בגרמניה שקיבלו דוקטורט בכימיה. בלילה שבין 1 ל־2 במאי 1915, זמן קצר לאחר שובו של הבר מאיפר, היא ירתה בעצמה באקדחו הצבאי ומתה.
במשך השנים התקבע סיפור שלפיו קלרה הייתה פציפיסטית מובהקת שהתאבדה כמחאה על חלקו של בעלה בפיתוח נשק כימי. אולם המקורות ההיסטוריים אינם מאפשרים לקבוע זאת בביטחון. נישואיהם היו קשים, היא סבלה מבידוד מקצועי ואישי, ואין מכתב התאבדות המסביר את מניעיה. ההתנגשות סביב עבודתו הצבאית עשויה הייתה להיות גורם, אך הצגתה כסיבה היחידה היא פישוט.
למחרת יצא הבר לחזית המזרחית. סמיכות האירועים תרמה לדימויו כאדם שהעמיד את השירות למדינה מעל לכל יחס אנושי. ייתכן שהמציאות הנפשית הייתה מורכבת יותר, אך אין ספק שהבר המשיך בעבודתו הצבאית.
פרס נובל בצל המלחמה
בשנת 1918 הוענק להבר פרס נובל לכימיה על סינתזת האמוניה. הוא קיבל את הפרס בפועל בשנת 1919. ההחלטה עוררה התנגדות בשל מעורבותו בנשק הכימי, אך ועדת נובל הכירה בחשיבות המדעית והחקלאית העצומה של התהליך.
אחרי המלחמה נכלל שמו לזמן מה ברשימות של מי שבעלות הברית ביקשו לחקור כחשודים בפשעי מלחמה. הוא שהה תקופה קצרה בשווייץ, אך שב לגרמניה והמשיך לנהל את מכונו.
הבר היה מוקף סתירות. הוא היה חתן פרס נובל ששמו נקשר במתקפת גז; יהודי מומר שהזדהה עם הלאומיות הגרמנית; מדען בסיסי ומארגן של מחקר צבאי; אדם שהמצאתו הזינה את העולם וסיפקה תחמושת לצבא.
לעיתים נטען כי הבר המציא גם את ציקלון B, החומר ששימש מאוחר יותר לרצח המוני במחנות ההשמדה. טענה זו אינה מדויקת. במכון שבראשו עמד נערכו מחקרים בחומרי הדברה ובשימושים בגזים, ופיתוח ציקלון B צמח מסביבה מדעית ותעשייתית זו. אולם הבר לא פיתח בעצמו את התכשיר ששימש במחנות, ובוודאי לא יכול היה לדעת על השימוש שיעשה בו לאחר מותו.
המדינה דחתה את הפטריוט
בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון והחלו לסלק יהודים ממשרות ציבוריות ואקדמיות. הבר, ותיק מלחמה ומדען בעל שם עולמי, היה יכול בתחילה ליהנות מחריגים מסוימים. אולם הוא נדרש לפטר עובדים יהודים ממכון המחקר שלו.
הבר סירב לקבל את העיקרון שלפיו מוצא גזעי צריך לקבוע את מעמדו של מדען. במכתב ההתפטרות שלו הבהיר כי במשך יותר מארבעים שנות שירות בחר את עמיתיו על פי אופיים והישגיהם ולא על פי מוצאם. הוא ביקש לפרוש מתפקידו ועזב את גרמניה בסתיו 1933.
זה היה סופו המר של מפעל ההשתלבות שלו. הוא התנצר, שירת את גרמניה, סייע למאמץ המלחמתי שלה וסיכן את שמו למענה. ברגע המכריע, כל אלה לא שינו דבר. בעיני המשטר הנאצי הוא נשאר יהודי.
הבר שהה זמן מה בקיימברידג׳ שבבריטניה. יחסיהם של מדענים בריטים אליו היו מסויגים. הפיזיקאי ארנסט רתרפורד, שאיבד עמיתים ותלמידים במלחמה, נמנע לפי העדויות מלחיצת ידו. בעיני רתרפורד ואחרים, תהילתו המדעית לא מחקה את ענני הכלור של איפר.
חיים ויצמן הזמין את הבר להצטרף למכון המחקר על שם דניאל זיו ברחובות, שממנו צמח לימים מכון ויצמן למדע. הבר, שמצב בריאותו הידרדר, יצא לכיוון ארץ ישראל אך מת מהתקף לב בבזל ב־29 בינואר 1934.
אלברט איינשטיין תיאר את גורלו כ״טרגדיה של היהודי הגרמני — אהבה נכזבת״. ההגדרה התאימה לאדם שהעניק לגרמניה את נאמנותו המוחלטת, אך לא היה יכול לכפות עליה לקבל אותו כאחד מבניה.
אחריותו של המדען
קל מדי להפוך את הבר למלאך שהאכיל את העולם או לשטן שהרעיל את שדות הקרב. הוא היה אדם שפיתח תהליך כימי רב־עוצמה ובחר גם להשתתף באופן פעיל בהפיכתו של המדע לכלי מלחמה.
תגלית אינה נושאת בתוכה כוונה מוסרית. מולקולת אמוניה אינה יודעת אם תהפוך לדשן או לחומר נפץ. אולם בני האדם שמפתחים, מממנים ומפעילים טכנולוגיות נדרשים לקבל החלטות. האחריות אינה מסתיימת בטענה שהמדע עצמו ניטרלי.
הבר האמין כי שירות המדינה מצדיק את עבודתו. הוא לא היה מדען שנגרר באי־רצון למכונת המלחמה, אלא מי שסייע לבנות אותה והגן על השימוש בה. לכן הישגיו החקלאיים אינם מבטלים את אחריותו לנשק הכימי, כשם שאחריותו הצבאית אינה מוחקת את תרומתו להצלת בני אדם מרעב.
סיפורו אינו מוכיח שהמדע רע או שהקדמה מסוכנת מעצם טבעה. הוא מלמד שככל שכוחו של המדע גדל, גדלה גם האחריות המוטלת על המדען. פטריוטיות אינה פוטרת משיקול מוסרי, והמדינה אינה יכולה להיות המצפון היחיד של החוקר.
פריץ הבר רצה להיות גרמני יותר מן הגרמנים. הוא העניק למדינתו ידע, נשק ושירות. לבסוף נאלץ לעזוב אותה כחסר מולדת. התהליך שפיתח ממשיך להזין את העולם; ענן הכלור של איפר ממשיך לרחף מעל מורשתו.
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי