המחקר נערך על קבוצת ילדים הלוקים במחלה גנטית המכונה 'תסמונת וויליאמס'. ילדים אלו איבדו נתח שלם מכרומוזום מספר שבע, והם מגיחים אל אוויר העולם כשבתאיהם חסרים 26 גנים. ילדים אלה אינם מבינים גזענות מהי
כולם מדברים על גזענות – אף אחד לא מדבר על למה. והאמת המרה היא שכולנו גזענים, ברמה זו או אחרת. זוהי נטייתנו הטבעית, להבדיל את בני משפחתנו הקרובים ביותר מן הסביבה, ואת האנשים שאנו דומים להם מה- 'זרים' ויוצאי הדופן. נטייה זו באה לידי ביטוי כבר בילדים בני שלוש, המעדיפים לשהות במחיצת ילדים מהקבוצה האתנית אליה הם משתייכים, ולהפלות פעוטות מקבוצות זרות.
נטייה אוטומטית זו לגזענות מגיעה, כפי הנראה, מהאוטומציה של המוח המקלה על תהליכי קבלת החלטות. כאשר אנו צריכים להחליט האם לסמוך על אדם זר ברחוב, אין בידינו את כל המידע הנחוץ כדי לקבל את ההחלטה באופן רציונאלי. לפיכך אנו 'מקצרים תהליכים' ומסתמכים על הסטריאוטיפים שכבר התקבעו במוחותינו לגבי הקבוצה אליה הוא משתייך.
קביעת הסטריאוטיפים היא דרך חיים שהמין האנושי אינו יכול להתנער ממנה. אנו יכולים למתן אותה באמצעות חינוך לפלורליזם ולהתחשבות בזולת, אך היא מקובעת עמוק בתוך מוחותינו. כאשר אני הולך בשדה התעופה, איני יכול שלא להימנע מקיטלוג הזרים שאני רואה לפי צבע עורם, מוצאם והתכונות שהשתרשו אצלי מניסיון קודם מוגבל. הבריטים אוהבים כולם תה ובירה חמה, האמריקאים גדולים ותמימים והאוסטרלים רועי כבשים. אני יכול להבין באופן רציונאלי שעדיף לי שלא להסתמך על קפיצות אינטואיטיביות מסוג זה, אך הן עדיין שם.
ואולי יש דרך אחרת?
מחקר שהתפרסם לפני חודשיים מראה שיתכן וקיימת אפשרות להשיל מעלינו את הגזענות הטבועה בנו – אבל שאנו עלולים לאבד בדרך עוד כמה תכונות חשובות. המחקר נערך על קבוצת ילדים הלוקים במחלה גנטית המכונה 'תסמונת וויליאמס'. ילדים אלו איבדו נתח שלם מכרומוזום מספר שבע, והם מגיחים אל אוויר העולם כשבתאיהם חסרים 26 גנים.
עשרים ושישה גנים. אובדן של גן אחד בלבד יכול להביא לסיכוי של כמעט מאה אחוז לפתח סרטן. אובדן של גן אחד עלול לגרום למחלה שתהרוג את הילד בעודו ברחם, או לשבש את התפתחותו עד כדי כך שאמו תעבור הפלה ספונטנית. אך אצל ילדי תסמונת וויליאמס, עשרים ושישה גנים חסרים. ובכל זאת, הגוף האנושי הוא דבר מופלא, והוא מצליח לחפות על החסר. ילדים אלו נולדים בדרך המקובלת, והם נראים כמעט כמו כל ילד אחר, למעט תווי פנים מעודנים ומחודדים, המזכירים את לגולאס האלף מהסרט שר הטבעות. חלקם סובלים מבעיות לבביות, ולעיתים גם בעיכוב בגדילה. אך הגורם המזהה אותם במידה הרבה ביותר הינו החוסר המוחלט בפחד מזרים.
ילדים אלו ידידותיים עד כדי פגם, ואינם ניחנים בפחד חברתי. הם יכולים לגשת לאנשים זרים ברחוב, לברכם לשלום ולפתוח מיד בשיחה לבבית. דרך חיים יוצאת דופן זו משכה את תשומת לבם של הביולוגים, הסוציולוגים והנוירו-פסיכולוגים מאז שהמחלה התגלתה ואופיינה. היא גורמת לנו לתהות באופן בלתי נמנע אודות הקשר ההדוק שבין הגנטיקה והפסיכולוגיה האנושית, והדרך בה אובדנם של מספר גנים יכולה לשנות מן הקצה את הדרך בה אנו מתקשרים עם אנשים אחרים. אך במחקר האחרון הסתבר שילדי תסמונת וויליאמס לא רק השילו מעליהם את הפחד החברתי, אלא הגיעו לרמה גבוהה יותר ונפטרו גם מהסטריאוטיפים כלפי קבוצות אתניות אחרות.
כדי לבדוק את הסוגיה, נחשפו ילדי תסמונת וויליאמס לסיפורים שהוקראו בפניהם אודות אנשים שמבצעים מעשים טובים – הצלת חתלתול מטביעה, למשל – ואנשים המבצעים מעשים רעים. לאחר כל סיפור שכזה, הוצג לילדים דף בספר עם ציורים של ילדים ומבוגרים לבנים או כהי-עור, והילדים החליטו מי סביר יותר שהשתתף בסיפור. כאשר נערך מבחן זה על ילדים רגילים, הוכח באופן חד-משמעי כי הילדים נוטים לייחס לדמויות הלבנות תכונות חיוביות, ולדמויות השחורות תכונות שליליות. תופעה זו חוזרת ומופיעה אפילו בילדים אוטיסטים. אך כאשר נערך המבחן על ילדי תסמונת וויליאמס, לא התגלה הבדל מובהק בין הבחירות שעשו. ילדים אלו לא רכשו את הסטריאוטיפים מסביבתם, או שלא ייחסו להם כל חשיבות. בחירותיהם בין הדמות בהירת-העור וכהת-העור היו אקראיות לחלוטין.
מה משמעות המחקר? החוקרים טוענים כי המסקנה המתבקשת היא שסטריאוטיפים נובעים מתוך פחד חברתי. ילדי תסמונת וויליאמס אינם מוטרדים ממה שיחשבו עליהם, והם גם אינם מפתחים דעות קדומות על אחרים. ואולי ניתן להסיק מכך שהתפתחותן והחצנתן של דעות קדומות מגיעות מתוך לחץ חברתי המופעל מצד הסובבים אותנו. כשכולם סבורים ששחורים פחות חכמים מלבנים, הדעה משתרשת במהירות בנפש הילד, והוא אינו מעז להעלות את האפשרות האחרת: שכולנו דומים זה לזה הרבה יותר מכפי שאנו שונים. לפי רעיון זה, אולי בחברה הנטולה כל שמץ של דעות קדומות, היינו מצליחים להתעלות מעבר לסטריאוטיפים הקיימים כיום.
אולי... ואולי לא. התוצאות מהמחקר עדיין טריות, והוא נערך רק על קבוצה קטנה של עשרים ילדי תסמונת וויליאמס. כמו כל מחקר מדעי חדש, צריך לחכות למחקרים נוספים שיאששו את התוצאות שהתקבלו. ומעבר לכך, כאילו כדי להדגיש את מורכבותו של המוח האנושי, נראה שילדי תסמונת וויליאמס אינם חפים לגמרי מדעות קדומות. הם אמנם לא ייחסו חשיבות לצבע העור, אך הפלו באופן מובהק בין נשים וגברים. במילים אחרות, הם עדיין היו חשופים לפיתוח סטריאוטיפים המבוססים על מין, אך לא על גזע.
מה זה אומר? האם הדעות הקדומות וההטיות שלנו כלפי זרים מגיעות מאזור אחר במוח מההטיות המיניות? או שילדי תסמונת וויליאמס פיתחו דעות מוגדרות על אמהותיהם מתוך התכונות בהם נתקלו בבית, אך לא הספיקו לפתח דעה חד-משמעית באותה המידה באשר לשחורים וללבנים? ועד כמה ניתן להתייחס לילדים אלו כמייצגים את המוח האנושי 'התקין'? שאלות אלו נותרות עדיין ללא תשובה, אך אני מקווה שכל עוד נמשיך לחתור ולגלות, כך נגיע מהר יותר ליום בו נוכל לנטוש את הדעות הקדומות ולקבל את האחר למרות שונותו. עד אז, עלינו להסתפק בחינוך לפלורליזם, לכיבוד האחר ולהתחשבות בדעות שונות - ורק כך נוכל לבנות חברה יציבה ובעלת חוסן פנימי של ממש.
מי ייתן ולא ירחק עוד היום.