פרופ' יורם בילו מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ומהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, סיפר בכנס "מדע ומדע לכאורה" שערכה האוניברסיטה הפתוחה לאחרונה כיצד פרקטיקה בפסיכולוגיה – הכוונת אוטיסטים לאותיות כדי להביע את עצמם – שהתגלתה כמופרכת הפכה לפני כעשור למסמר הערב בטקסים דתיים
בשנים האחרונות מתרבים האירועים, בין אם כוונתם להחזיר בתשובה, או סתם לחזק את האמונה אצל חרדים מהשורה, שבהם עולה על הבמה ילד או ילדה הסובלים מאוטיזם, ובעזרת מדריך הם מקלידים על מקלדת המחשב חוויות ממפגשיהם עם מלאכים ובדרך כלל הם מחזקים את הדוקטרינה הדתית של מפעיליהם (האורתודוקסית כמובן). מסתבר שלפרקטיקה הזו יש מקור מדעי לכאורה, אבל כפי שיתברר בהמשך רק לכאורה.
ב-17 בספטמבר התקיים בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה מושב שעסק בנושא מדע ומדע לכאורה, לציון סיום תפקידו של פרופ' גרשון בן שחר כנשיא האוניברסיטה הפתוחה. פרופ' בן שחר נודע כמי שהעמיד בסימן שאלה את תרומתם הנחשבת משמעותית, של השימוש בפוליגרף לחשיפת שקרים ושל מבדקי הגרפולוגיה ככלי למיון תעסוקתי.
אחד המרצים בכנס היה פרופ' יורם בילו מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ומהמחלקה לפסיכולוגיה שנודע במחקריו על פולחן הקדושים בישראל, ואשר חקר את הנושא ביחד עם יהודה גודמן, אף הוא מהאוניברסיטה העברית.
"הקהילה החרדית עשתה שימוש בטכניקה שהתפתחה בתוך השיח המדעי הקליני והמכונה 'תקשורת נתמכת או תקשורת בתמיכה' (facilitated communication) והיישומים והשימושים בטכניקה הזו בקהילה החרדית בישראל. מדובר בטכניקה שנועדה לטיפול בילדים עם פגיעות בתקשורת, בעיקר אוטיסטיים. "
הטכניקה המכונה תקשורת נתמכת פותחה בשדה המקצועי הקליני בפסיכולוגיה רוזמרי קרוסלי, פסיכולוגית אוסטרלית פיתחה אותה בשנות השבעים בנסיון כן ליצור קשר עם האוטיסטים. השיטה הפכה פופולארית בארה"ב בשנות השמונים והתשעים, על ידי תלמיד שלה שאף פתח בשנת 1992 באוניברסיטת סירקוז את המכון לתקשורת נתמכת במסגרת בית הספר לחינוך. המכון ביצע מחקרים, סיפק הכשרה למטפלים, אירח סמינרים וכנסים, פרסם ניוזלטר רבעוני ופיתח חומרי לימוד המקדמים את התקשורת הנתמכת.
השימוש בטכניקה דרש הגדרה מחדש של תופעת האוטיזם לא כהפרעה שעיקרהבעיות קוגניטיביות חודרניות, אלא כהפרעה שעיקרה הפרעות וקשרים מוטוריים. טכניקת תקשורת בתמיכה מציעה דרכים להתגבר על הקשרים המוטוריים הללו ולאפשר לילדים אוטיסטיים להביע את העולם הפנימי שלהם, בעזרת הטכנולוגיה.
את העבודה עושים תומכים שמחזיקים את כף ידו של הילד או הילדה האוטיסטיים ומשתדלים לקרבו אל מול לוח של אותיות או מקלדת מחשב. האוטיסט יוצר בעזרת המקלדת מילים המתחברות למשפטים, והמשפטים יבטאו את רצונותיו ומאוויו של הילד. הטכניקה הביאה לתוצאות מפתיעות. במקרים לא מעטים גילו שהילדים "מדברים" ומגלים יכולות קוגניטיביות ועולם פנימי עשיר. ואולם הטכניקה גם עוררה ביקורת רבה ותוך זמן קצר הופיע גל של מאמרי ביקורת לפיהם את התנועות עושים התומכים ולא הילדים, ושאת התשובות נותנים התומכים. אם כי המסקנה הייתה שאין מדובר כאן במרמה או בשרלטנות. אלא ברצון האדיר של התומך להוציא משהו מתוך הילד האוטיסטי שגורם להם להפעיל כביכול את הילד ולייחס לו את התשובות . הטענה המקובלת היום בספרות המקצועית היא שהאפקטים המרכזיים של התקשורת הנתמכת דומים לדיבור לא מכוון מהבטן, כמו פיתום המדבר עבור הילד, כאשר התומך הוא המבצע זאת. המסקנה אושרה על ידי מבחנים מבוקרים, שבהם כאשר שאלו שאלה שהתומך לא יודע , גם הילד שנשאל באמצעות התקשורת הנתמכת לא ידע את התשובה. חיש קל טכניקה מדעית הפכה לפסוודו מדע או מדע לכאורה.
עשור לאחר שנשללה על ידי המדע הופיעה הפרקטיקה הזו מחדש, הפעם בקרב קהל צרכנים אחרים: הקהילה החרדית. הויכוח הגיע לידיעתם של פעילים חרדים והם החלו לעשות שימוש בטכניקה בתוך הקהילה. אבל השימוש היה שונה מאשר השימוש המקורי. המפגש בין ילדים אוטיסטיים מצד אחד והקהילה החרדית מצד שני הוא מפגש דרמטי בין טבע ותרבות.
אוטיזם זו אחת המחלות הבעיתיות ביותר שאינה מושפעת לכאורה על יד התרבות. לעומת הקהילה החרדית שאורח חייה וסדר יומה מוכתבים כל הזמן על ידי נורמות תרבותיות.
"התקשורת בתמיכה הקלינית הפכה להיות תקשורת בתמיכה מטאפיזית. סוג התקשור שהם עושים הוא תקשור עם עולמות עליונים, הילדים משמשים כמדיומים או כנביאים, מתקשרים עם ישויות מטאפיזיות. הפרקטיקה התבצעה בזירות שונות: בזירות פרטיות ובזירות פומביות מול קהל גדול, מול מסכים ענקיים, בליווי פרסום והפצה, פוסטרים, הרצאות, חוברות, קלטות, תקליטורים. כל אלה מפיצים את הסודות, הגילויים של הילדים האוטיסטיים המושגים באמצעות טכניקת התקשורת החדשה.
חשוב לומר שהפריחה של התקשורת בתמיכה בקרב הקהילה החרדית עוררה הרבה מאוד ביקורת פנימית. שתי כותרות מהמודיע – 'אוטיזם ושרלטניזם', 'אוטיזם ללא מיסטיציזם', אבל חלקים נרחבים בקהילה החרדית מאמינים כי זו אכן שיטה המאפשרת קשר אמיתי עם עולמות עליונים."
"מה יצר בעצם את הנגישות הזו, מה גרם לכך שהטכניקה שבאה מתוך העולם החילוני, המדעי, המקצועי, חילחלה אל תוך הקהילה החרדית. מהו הבסיס התיאסופי הדתי של תקשורת נתמכת בגלגול החדש שלה?
האקטיביסטים המקדמים את השימוש בטכניקה מכירים את הספרות המקצועית אבל מצטטים אותה בצורה מאוד ספקולטיבית וסלקטיבית. הם מתפעלים מהגילויים שהיו על היכולת של הילדים האוטיסטיים ומתעלמים לחלוטין מהביקורות. בכך הם מנצלים את היוקרה של השיח המדעי, בו כל אחד יכול להביע את דעתו. לדעתם, המדע חסר אונים לנוכח הממצאים "המופלאים" ומסרב לקבל את הנסיבות (אולי בכך הם מתרצים את הביקורת המדעית ששוללת את השיטה, א.ב.) . "אנו ניצבים בפני תופעות שאנשי המדע עומדים מולם חסרי תשובות" התשובות שנותנים החרדים לשיטה באות מאפיסטמולוגיה אחרת – המעוגנת בשני היגדים עיקריים – הראשון קובע כי 'משחרב המקדש ניתנה הנבואה לשוטים ולתינוקות' והשני, במסכת נידה, מדבר על העובר במעי אימו המתבונן מקצה העולם ועד סופו. המבט הכל-יודע הזה למרחוק נמצא במתאם עם מבט פנימה שמכיל כל. מלמדים אותו את כל התורה כולה. יש לו יכולות לימוד אינסופיות.
'מה ההסבר ליכולות האינסופיות הללו של העובר במעי אימו ? המפתח נמצא במשפט נוסף מאותה מסכת: 'ונר דולק מעל ראשו', כאשר נר הוא מטאפורה של נשמת האדם. הנשמה, ללא אילוץ גופני, מחוץ לגבולות של הגוף החומרי, היא ניצוץ אלוהי והיא יודעת כל ומסוגלת לכל. ברגע שהנשמה מוצאת את מקומה בתוך הגוף המצב האידיאלי הזה מסתיים. המלאך הסוטר על שפתו העליונה של התינוק משכיח את כל מה שלמד. כאשר הנשמה בגוף המוח האנושי יותר מגביל אותנו מאשר מאפשר לנו. ומכאן אנחנו יכולים להבין מדוע הילדים האוטיסטיים נמצאים במצב יותר טוב מבחינת גילוי סודות אלוהיים. הגוף שלהם שבור והפגיעה המוחית שלהם מאפשרת להם להגיע ללא חציצה אל הזיקה האלוהית. זה הרציונל הדתי הדיאלקטי שיושם לטכנולוגיה הזו.'
"במפגשים אלה הילדים, בשמה של הנשמה מהללים את נוכחות האל בעולם, השגחת האל, מציינים את רצונם למלא את רצונו, מציגים אתה העיקרים הדתיים כסוג של רצון טבעי. יש לנו פה עדות חד משמעית לנכונותה של הרוחניות הישנה. הקביעות הראשוניות של הילדים מאשרות את עיקרי האמונה, אבל גם מתייחסות לגורלם האישי של הילדים."
"אוטיזם זו הפרעה פחות או יותר של ראשית החיים. למה אפשר ליחס מבחינה דתית את העונש שניחת על הילדים הרכים? ה'הסברים' של הילדים הם חד משמעיים בעניין הזה. כל פגועי המוח יודעים שכבר חיו בעולם, יודעים את שמם הקודם, את שמות הוריהם, את החטא שחטאו שבגללו הם נולדו בצורה הזו. כל בריאתם בעולם היא לעבור את הסבל שנועד לתיקון החטא שבגללו באו לעולם. ההופעה המחודשת כאוטיסט באה לתקן את נשמתו. הרבה ילדים מספרים על החטא של לשון הרע, סוג של חטא חוזר ונשנה המותאם להפרעות שבהן מדובר בבעיות תקשורת. הילדים מצוידים ביכולות מופלאות של חיזוי וגילוי וחלק גדול מהדיונים הפומביים מתייחס אליהם כאל נביאים. חלק מהנבואות פוליטיות וחלקן אפוקליפטיות: בין היתר נאמר בחוברות שסיכמו מפגשים כאלה כי הילדים נתנו נאום ובו "המילים האחרונות לדור האחרון – קץ העולם מתקרב, מהרו ועשו תשובה". זהו טון מאוד דרמטי, ועל פי תגובות הקהל - מאוד אפקטיבי.
כדי לשים את המקרה האזוטרי הזה בהקשר יותר רחב. ניגע בשלוש נקודות הנוגעות בשאלות השוואתיות רחבות:
1. ההבדלים המעניינים בין תקשורת נתמכת קלינית ותקשורת נתמכת מטאפיזית: פעמים רבות אפשר לגלות דברים מרתקים שנראים לנו מובנים מאליהם ולכן לא בודקים אותם בתוך המילייה שלנו, אלא אם עושים זאת דרך המבט בעיניים של האחר. בשני המקרים הטכניקה דומה אבל יש אפיסטמולוגיה שונה מבחינת ההסבר. בשני המקרים יש תפיסה של סוג של טרנסצנדנטיות – הניב הטרנסצנדנטי של התקשורת הנתמכת הקלינית הוא ניב פסיכולוגיסטי, המדבר על אני חבוי, הניב של התקשורת הנתמכת המטאפיזית הוא ניב קוסמולוגי – הנשמה כניצוץ אלוהי והיכולת לתקשר עם עולמות אחרים; אבל מאז ומתמיד בהיסטוריה הקצרה של קיום הקטגוריה של אוטיזם ילדותי (מ- 1943) ייחסו לילדים אוטיסטיים תכונות על-טבעיות, וחיפשו את ההילה הרוחנית של הילדים היפים האלה, ילדי הפיות. הקליני עטוף בהילה מיסטית. קסם של העצמי האילם, העצמי היצירתי, הפואטי, האינטלקטואלי, הלכוד בגוף שבור ואילם. הדימויים הללו מהדהדים בניצוץ האלוהי המייצג את הנשמה בנוסח המטאפיזי. הפעילים בקהילה החרדים רואים את מה שהם עושים כניסיון להסיר סטיגמה מהילדים הללו. אחד הדברים שעוררו את הדיונים במישור הקליני – היו הדיווחים של הילדים בטיפולים על התעללות מינית. החשיפה של הסודות הללו הם האקוויוולנט המחולן של היסודות המיסטיים.
2. הקשר בין מדע ומיסטיקה. המדע נתפס על ידי הפעילים החרדים שמנכסים את הטכניקה הזו כסמל סטטוס, כנציג הקדמה, אבל הוא מותאם לצרכים של הקהילה החרדית. התחושה היא תחושה של העצמה – אנחנו יכולים להתמודד עם המדע - ולא של התבטלות. חשוב להציב את התופעה כחלק מתוך שדה רחב של התעניינות הולכת וגוברת של הקהילה החרדית על כל גווניה בתופעות מיוחדות בגבול החקירה המדעית ושנוח מאוד להסביר אותם באמצעים מטאפיזיים – חוויה של כמעט מוות, ריחוף מחוץ לגוף, טרנס, איחוז או דיבוק, טלפטיה, ריפוי נסי, היפנוזה עם דגש על גלגולים קודמים.
3. שידור חוזר של הדיבוק: "כאשר נוכחתי בפעמים הראשונים בזירות שבהם הילדים מדווחים על גלגוליהם הקודמים והעונשים שהוטלו על נשמותיהם החוטאות, היתה לי תחושה של דז'ה וו. בזמנו עסקתי בדיבוקים – תופעות ישנות שחזרו במקרה המתוקשר מ-1999 של אישה מדימונה שהוצא ממנה דיבוק, בטקס שצולם אפילו בסרט וידאו. בשני המקרים אנשים סובלים - הדיבוק נתפס כמחלה גם על ידי הקהילה – מתומרנים בדרך כלל באמצעות נציג של הממסד הרבני לחשוף סודות מטאפיזיים באמצעות דוקטרינת הגלגול כדי להצדיק סבל ועונש שהוטל עליהם. המסרים נמסרים באופן פומבי בצורה של מדע לכאורה, אך עבור הנוכחים אלו הודעות מהרוחות. יש לנו פה זירות דומות של תיאטרון מוסרי – שבו הסדר החברתי מנצח. יש פה עימות עם הסטייה ותיקון שלה באיזשהו מובן. במקרה של דיבוק אפשר לגרש את הרוח, ההיבט הטיפולי פחות ברור במקרה של הילד האוטיסטי שאותו אי אפשר לרפא אבל לפחות האנשים אמורים לצאת מהסיטואציה עם מבט אחר, חיובי יותר, על הילד האוטיסטי. יש לנו בשני המקרים שימוש עממי בקטגוריות פסיכיאטריות.
לדיבוק אין הגדרות ספציפית, אך הוא די דומה למה שנהגו פעם לקרוא תופעות הסטריות (היום המונח היסטריה נעלם מהרשימה של המחלות הפסיכיאטריות). מה שמעניין זו העובדה שימי הזוהר של הדיבוק – המאה ה-19 בתרבות השטעטל של מזרח אירופה - תואמים לתקופה שב ההיסטריה פירנסה פחות או יותר את הפסיכיאטריה של המחצית השניה של המאה ה-19. אי אפשר לתאר את פרויד בלי ההסטריה.
הדיבוק נעלם בראשית המאה ה-20 יחד עם ההיסטריה, ומדי פעם חוזר כאנקדוטה.
אוטיזם היא קטגוריה הפסיכיאטרית שנבחרה לשימוש בסוף המאה ה-20. זו קטגוריה חדשה. ב-1943 פסיכיאטר בשם ליאו קנר הגדיר כך לראשונה קבוצה של ילדים. קודם הם נתפסו כמפגרים או פסיכוטיים. יש פה סוג של התאמה בין הרגע ההיסטורי מבחינת הסיווג הפסיכיאטרי והשימוש של הקהילה החרדית. הדבר מעיד על קיומה של תנועה של מדיקליזציה. התנועה החרדית היום כבר אינה מסוגלת לייצר את ההפרעות התרבותיות שלה. וזה הבדל משמעותי. הדיבוק בנוי על תסריט תרבותי עשיר. על מה שפסיכיאטרים קוראים סינדרום תלוי תרבות שנותן ביטוי למיתוסים של הקהילה אבל התסריט מאפשר לרפא את האנשים - טקס הדיבוק כפסיכותרפיה מאוד יעיל מסיבה זו. אוטיזם היא הפרעה שמתנגדת לעיצוב תרבותי. הוא המבצר הריק – לפי ברונו בטלהיים. האוטיסט סובל מחוסר, מדפיציט בהתנהגות, לא מעודף התנהגותי, כמו ההיסטרי.
לסיכום הרצאתו אומר פרופ' בילו כי מערכות דתיות זקוקות לתחזוק, זקוקות לריענון, לסוג של ויטליציה, ואת זה הן יכולות לקבל באמצעות חוויות מסעירות מסוימות, שמחברות את המאמין לקדושה, חויות מיסטיות. איך מייצרים את החוויות המיסטיות? חלוקה פשטנית קשורה למושגים הסוציולוגיים של מרכז ופריפריה. הרבה פעמים המרכז יוצר את החוויות הללו כידע אליטיסטי אזוטרי. גם הפריפריה מייצרת חוויות כאלה ושתי הדוגמאות שהבאתי – תקשורת נתמכת ודיבוק הם מהפריפריה.
סיפור חסידי מספר על רבי מרדכי מנדבורנה במאה ה-18 שתיקן רוחות מגולגלות של חוטאים אבל במקרה שלו הרוחות לא התגלגלו לאוטיסטים או לאנשים שסובלים מדיבוק אלא בדובים שחורים. לפי האגדה הוא הניח פתק עם שמות קדושים בפיו של הדוב, הדוב אמר שמע ישראל ונפח את נשמתו. הרב הסביר שזה גלגול של יהודי שחטא והתגלגל בדוב שחור. בתקופות שונות "אחרים", סוטים, אנשי שוליים, יצורים שנמצאים בפריפריה מנוצלים על ידי המרכז: דובים שחורים וצוענים, נשים וילדים בדרך כלל ממעמד נמוך, מוכי הדיבוק, וילדים אוטיסטיים בתקופה שבה הפסיכיאטריה עברה מדיקליזציה רבה. . זה לא הכוח של החלש, זה הכוח של החזק, של המרכז שהולך לפריפריה ומייצג אותה כדי לייצר תופעות שמצדיקות את הסדר החברתי, שיש דין ויש דיין.
הסוטים – דמויות השולים – האחרים שימשו פעמים רבות אגני חימצון של האמונות הדתיות. הסבל שלהם קיבל משמעות מוסרית ונוצל לתקף את האמונות הדתיות.
עוד בנושא באתר הידען: