יום השואה: איינשטיין נלחם באנטישמיות כלפי יהודי מזרח אירופה בברלין

הפוגרומים ברוסיה דחפו את היהודים לגרמניה. הגירה זו עוררה כתגובת נגד את האנטישמיות הגרמנית, ואיינשטיין ניסה להלחם בהיבטי האנטישמיות הללו

בשנות ה-1920 היהודים לא יכלו להתגונן כנגד המתקפה של האנטישמיות המידבקת כמו מחלה על היהודים הגרמנים; אנטישמיות שהופיעה כאשר מלחמת העולם הראשונה הסתיימה. יהודי מזרח אירופה התחילו לזרום לתוך גרמניה מיד כאשר המלחמה הסתיימה; מה שהניעם מערבה היו הפוגרומים והרדיפות שהתעצמו עם הכאוס של המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים. אקסודוס זה סייע בהמרצת וגידול האוכלוסייה היהודית של ברלין מ-44,000 ב-1910 ל-173,000 יהודים ב-1925.

ה- Ostjuden כפי שהם נקראו או היהודים ממזרח אירופה אלה, לפתע יצרו נוכחות זרה בבירה הגרמנית, משיכה ומטרה למתקפות, והם התיישבו בשכונות המגורים העניות, הצפופות של החלק המזרחי של ברלין וככל שקהילתם גדלה הם הוקעו על ידי תושבי ברלין ועל ידי גורמים אנטישמיים כגרים בשכונה מסריחה, שרחובותיה חשוכים וקלסטרופוביים; לבושים בקפוטה שחורה ארוכה, ותוארו כזרים.

תיאור דמגוגי מזעזע דומה לזה בדיוק של יהודי מזרח אירופה יופיע מאוחר יותר אצל היטלר. האנטישמיות תמיד הייתה בגרמניה אבל עכשיו בהדרגה אחרי מלחמת העולם הראשונה היא נהפכה לתנועה פוליטית שסחפה עיר אחרי כפר. עם התמוטטות הכוח הצבאי הגרמני במלחמה, ניתן היה להדביק ליהודי תווית של פשעים מדויקים. היהודים הואשמו בכך שהם בוגדים כנגד הפטריוטים הגרמנים. המטרה של האנטישמי הייתה כמובן מדינת וייאמר, שנתפשה כשלטת על ידי היהודים וכקרובה יותר לסיבה מדוע גרמניה הפסידה במלחמה. כדאי לזכור בהקשר זה את התרמית הגדולה של 1918. את המלחמה בהפסקת אש סיימו הסוציאל דמוקרטים, למרות שגרמניה הפסידה במלחמה לפני שהקייזר וילהלם נפל, אבל עדיין לא גילו לעם אודות התבוסה; זאת כדי לגרום לעם לחשוב שאת התבוסה הובילו הסוציאל דמוקרטים ולא הלאומנים המיליטריסטים, יותר נכון הצבא שמייצג את דעותיהם, שנחל תבוסה במלחמה כמה חודשים קודם לכן – כפי שזה היה למעשה...

בין 1919 ל-1920 מה שהגרמנים כינו ה-Ostjuden יכלו להיעצר כמעט בלי סיבה. מספיק שיהודי כזה היה מחוסר עבודה וזו כבר הייתה עילה להחזיקו במחנה. גם חשדות לגבי מעשים חתרניים או כוונות כאלה, או אי יכולת לשלם מיסים, או כל דבר אחר ששוטר יכל לחלום עליו. ברגע שהוא נכלא, היהודי הזה היה לגמרי קורבן, לא מסוגל באמצעות שום פעולה או ערעור רשמי לשנות את מהלך האירועים.

עתה מגיעים לחלק היותר מזעזע בסיפור של היהודים ואולי ניתן לכנותו כסוג של הלקאה עצמית. ב-1921 הוקם האיגוד החדש של היהודים הגרמניים הלאומיים כדי להלחם ב"כל הכוחות ביהדות הגרמנית שחיפשו לחזק זהות יהודית לא גרמנית". בפגישתה הציבורית הראשונה של ההתארגנות הזו, הדובר הראשי "הדגיש את ההבדלים היסודיים בין היהודים המזרחיים... ליהודים המערביים המתבוללים". בהינתן הבדלים כאלה, הדובר אמר ש"כגרמני...[הוא]...יעדיף כללי הגירה נוקשים יותר" אפילו גרוע מזה.

מקרה שהיה: פרופסור גרמני-יהודי, שאמר – אחרי עליית הנאצים לשלטון כאשר התחילו ברדיפת היהודים הרשמית: "לא ניתן להאשים את היטלר על השקפותיו אודות היהודים". מדוע לא? היטלר היה אוסטרי, וחשיפה לאוסף המגוון של האימפריה האוסטרו-הונגרית של Ostjuden באופן טבעי נוטה להעלות בחילה ובוז. עניין זה הוא פשוט, אמר הפרופסור. "אילו הוא היה מכיר את היהודים הגרמנים היטב, אף פעם לא הייתה לו דעה עלובה כזו עלינו". פשוט לקרוא ולא להאמין. טיפשות זחוחה כזו הייתה יוצאת דופן ולא התמונה והדעה האוניברסאלית של הקהילה היהודית בברלין. אבל היא משקפת את השפלות וההתרפסות של היהודים המתבוללים. והיא מזעזעת ביותר.

אלברט איינשטיין, שחי באותה תקופה בברלין, חש מחויבות לפליטים היהודים ממזרח אירופה ופעל נגד העברתם למחנות. הוא חש קרבת דם, קשר של זהות, למרות שדתם הייתה זרה לו – לפחות בצורתה הגלויה המסורתית. כאשר הוא בקר בפלשתינה ב-1923 והוא ראה יהודים מתפללים בכותל, הוא חש מעין ריחוק לאלה ה"קודרים בני השבט שלי". הם "התפללו בקול רם, פניהם פנו לקיר, גופם התנודד קדימה ואחורה". הוא חשב זאת ל"מראה פתטי של האיש בעל העבר אבל ללא עתיד".

איינשטיין ראה בדתיות כמשהו טיפשי וכאמונה טפלה. ולמרות זאת, איינשטיין הבין שמבית אצלו בברלין האנטישמיות היא בעלייה, היא הייתה כמו מחלה מדבקת והתחילה להיות מאוד אלימה. והיהודים המזרח אירופאים אשר היו בברלין נהפכו למטרה הברורה להתעללויות הגרועות ביותר. ומזה איינשטיין היה מודאג. הוא לא סבל את זה בשקט. בהתחלה הוא הוקיע את התוכנית שהוכרזה ב-1919 לגרש את יהודי המזרח.

ב-1917 הצהרת בלפור קראה ליצירת מולדת ליהודים בפלשתינה, כאשר היא לראשונה נותנת לגיטימיות לאמביציות הלאומיות של התנועה הציונית.

ב-1921 איינשטיין התקשר בצורה ציבורית עם הציונים ומנהיגם, הכימאי האנגלי חיים ויצמן, תוך שהוא מצהיר על תמיכתו ביצירת מדינת יהודים עצמאית. "הסתה נגד פליטים אומללים אלה", הוא אמר, "שבדיוק הצילו את עצמם מהתופת באירופה המזרחית, הפכה לנשק פוליטי אפקטיבי, שכל דמגוג מנצלה בהצלחה". ההתנפלות על יהודים אלה "עוררה בי את הרגש הלאומי היהודי", שהובילני "לדרוש את שימור הלאומיות היהודית".

את המילים האלה אמר איינשטיין ה"אינטרנציונליסט" (דוגל בפילוסופיה בינלאומית) – שסלד בדרך כלל מלאומיות. איינשטיין היה צריך להתגבר על הסתירה בין הדגש הלאומי לנטייתו המושרשת לאינטרנציונליזם: בינלאומיות.

ההסבר שלו מאותו הזמן ניתן בדמות סיפור: "אני נגד לאומיות אבל אוהד את הציונות... כאשר לאדם יש שתי ידיים והוא תמיד אומר יש לי יד ימנית, אז הוא שוביניסט. אולם כאשר היד הימנית נעדרת, עליו לעשות כל שבכוחו כדי לפצות על הגפה החסרה. לכן, אני כבן אדם, מתנגד ללאומנות, אבל כיהודי אני תומך במאמצים היהודים-לאומיים של הציונים". וכך איינשטיין היה מוכן לדבר בשפת הלאומיות. וזה הראה עד כמה הוא חשב שהנסיבות בגרמניה באותם ימים של תחילת 1920 נהפכו מאיימות על היהודים (בייחוד המזרח אירופאים).

בסופו של דבר – וזה גם יתברר אחר כך, הציונות חיפשה בדיוק את מה שאיינשטיין לא אהב: היא קבעה את הצורך ליצור או לקבל שלטון עבור קבוצה אחת שהיא מוגדרת בצורה אתנית. היא הוקירה את מוסדות המדינה, עם כל הזכויות והפריבילגיות שאיינשטיין לעג להן. הוא ידע זאת והוא חרק שיניים בינתיים. עדיין כאשר הנאצים היו בשלטון ב-1938 איינשטיין אמר ש"קרובינו השבטיים" (היהודים) עלולים להזדקק למדינה. זאת למרות שהוא אמר בנאום בפני קהל ציוני בניו יורק ש"מודעותי לטבע היסודי של היהדות מתנגד לרעיון של מדינה יהודית בעלת גבולות, צבא, ומידה של כוח חולין". כי "אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תעבור – בייחוד מההתפתחות של לאומיות צרה בתוך מעמדתו".

ב-30 לדצמבר, 1919 אינשטיין כתב ל-Berliner Tageblatt "בין קולות הציבור הגרמני שומעים בצורה הולכת וגוברת דרישות למידות משפטיות כנגד יהודי מזרח אירופה. טוענים שישנם 70,000 רוסים, כלומר יהודים מזרח אירופאים, בברלין לבד. וחושדים שיהודים מזרח אירופאים אלה הם ספסרים, סוחרי שוק שחור, בולשביקים, או גורמים שהם מתנגדים לעבודה. כל הטיעונים האלה קוראים לאמצעים המקיפים ביותר, כלומר, קיבוצם של כל המהגרים למחנות ריכוז או גירושם". אינשטיין זועזע ממצבם של יהודים אלה והוא כתב, שהמקרה של היהודים המזרח אירופאים במיוחד מעלה את החשד שהשיפוט בנוגע אליהם טבול באינסטינקטים אנטישמיים חזקים, ואלה משפיעים על הלך הרוח של האנשים ומסיטים אותם מהבעיות האמיתיות ומהסיבות האמיתיות של האסון הכללי.

איינשטיין זועזע מכך ששום גורם רשמי מטעם השלטונות לא חשף את "חוסר התוקף" של האשמות כנגד יהודי מזרח אירופה בברלין. בנוסף, הוא טען שאין 70,000 יהודים מזרח אירופאים בברלין כפי שטענו. יש אולי 15,000 יהודים שהיגרו מהמזרח מאז חתימת חוזה השלום בעוד שהרוב המכריע של היהודים בברלין הוא ממוצע גרמני. ואז מגיע משפט המחץ של איינשטיין: "כמעט ללא יוצא מהכלל הם [יהודי מזרח אירופה] נאלצו להימלט מהתנאים הזוועתיים בפולין ולחפש מקלט כאן [בברלין] עד אשר תינתן להם ההזדמנות להגר למקום אחר. הבה נקווה שמרביתם ימצאו מולדת כבנים חופשיים של העם היהודי בפלשתינה היהודית החדשה המוקמת". ואיינשטיין המשיך לכעוס על כי "המצפון הציבורי הוא כל כך אטום לנוכח התחנונים לאנושיות, שהוא אפילו לא מרגיש יותר את חוסר הצדק האיום שבו אנו מתבוננים כאן". לבסוף איינשטיין אמר, "החלמתה של גרמניה לא תושג על ידי שימוש בכוח כנגד חלק קטן וחסר ישע באוכלוסייה".