מאמץ מרוכז לפיתוח זן תירס עמיד לבצורת לגידול באפריקה

מדענים ממדינות רבות מאפריקה ומחוצה לה שותפים במיזם לפיתוח זני תירס עמידים. עד כה נעשה פותחו הזנים בדרך של הכלאה, לאחר שבודדו הגנים האחראים לעמידות הם יהונדסו לתוך הזנים הקיימים כדי להבטיח תפוקה גבוהה גם בתנאי הבצורת המחריפה בשל ההתחממות

מחקר שהתפרסם בכתב העת נייצ'ר מדווח על פיתוח והתאמת מקורות מזון עבור האפריקנים.

החוקרים מציעים לפתח גידול שיתאים לתנאי בצורת וקרקע עניה, זאת על־ידי שילוב של שיטות הכלאה וברירה מסורתיות והנדסה גנטית.
המחקר מבוסס על ההנחה כי עם ההתחממות הופכים הגשמים לפחות סדירים ופחות צפויים. חוואים בעולם יזדקקו לגידולים עמידים לנזקים שנגרמים בגלל השינויים הסביבתיים, ושיניבו יותר בפחות השקעה בדישון.

הצורך בגידולים עמידים דחוף במיוחד באפריקה בה תנאי בצורת גרמו לירידה של כ-25% ביבול התירס. הדבר שימש אות אזהרה שהביא להקמתו של המיזם לפיתוח תירס עמיד לבצורת באפריקה) (Drought Tolerant Maize for Africa) שהושק בשנת 2006 בתקציב של 33 מיליון דולר. במסגרת המיזם פותחו 153 זנים של תירס בכוונה לשפר את התנובה ב-13 מדינות.

בניסויים בשטח, הזנים שפותחו הניבו עד 30% יותר יבול בתנאי בצורת. על פי ניתוח הנתונים שפורסמו ובהנחה כי עד 2016 יסתיים המיזם בהצלחה", התנובה הנוספת שתתקבל מתירס עמיד לבצורת תעזור להפחית את העוני בכ-9% בארצות השותפות במיזם.

הצלחת המיזם נשענה על התמיכה של בנק הזרעים המנוהל על־ידי המרכז לשיפור התירס והתבואה (the International Maize and Wheat Improvement Center (CIMMYT. מפתחים מהמרכז בשיתוף עם ״המכון לחקלאות משוונית״ שבניגריה חיפשו זנים שיתאימו לאזורים יובשניים והכליאו ביניהם לאורך מספר דורות. אחרי מחזורים רבים התקבלו זנים משופרים ואלה הוכלאו עם זנים שבשימוש באפריקה. המפתחים כיוונו לקבל זנים בעלי מאפיינים שיתאימו לשורה של נתונים, ביניהם: זמני גידול, הבדלים בפריחה בין זכרים לנקבות, עמידה ביובש, ניצול מירבי של חמרי מזון בקרקע ענייה ותנובה גבוהה.

אחרי שהתקבלו זנים שונים בהכלאות מסורתיות, זוהו גנים שנותנים לצמחים עמידות בבצורת ואלו ישולבו בזנים הנבחרים, כלומר הזנים מהכלאה רגילה יהונדסו גנטית ואלה יהיו מוכנים לחלוקה לחקלאים בשנת 2016.

מתברר כי עבור רוב חקלאי אפריקה רכישת דשנים היא ההוצאה הגדולה ביותר ורובם אינם יכולים לרכוש יותר מעשירית מכמות הדשנים המומלצת. כדי להתגבר על בעיה זו, עובדים חוקרי המרכז בשיתוף עם המכון הקנייתי למחקר בחקלאות ומכון המחקר לחקלאות בדרום אפריקה, במטרה לפתח זנים שיגדלו ויניבו בקרקעות עניות ללא דישון.

מאז 2010 פיתחו חוקרי המרכז 21 זנים בשיטות הכלאה מסורתיות, שהניבו יבול גדול יותר (ב-1 טון לדונם) בקרקעות עניות, ובהמשך הם מקווים להכניסם לייצור מסחרי בשמונה מדינות.

קראתי והבאתי לפרסום את הרשום מעלה כשכל הזמן מטרידה אותי השאלה: מדוע לא נעשים אותם ניסיונות ומחקרים על הדורה (סורגום)? אותו דגן שמקורו באפריקה וככזה מתאים לאקלים האפריקני המשתנה. לדורה מערכת שורשים מסועפת שמאפשרת ניצול מרבי של מים וחומרי מזון, כמו גם התכונה שמאפשרת לדורה להיכנס לתרדמה בתנאי יובש קיצוניים.

הדורה היא הגידול האפריקני שבמשך אלפי שנים הותאם לתנאי האקלים, לקרקע עניה ולחוסר התדירות בזמינות המים. בניגוד לגרעיני התירס בעלי הערך התזונתי הנמוך שמכילים בעיקר פחמימות, מכילים זרעי הדורה כ-75% חלבון, 4% שומן, מים ומינרלים. במילים אחרות, הדורה הוא הגידול הנכון והמתאים לאפריקה. הבריטים שהגיעו ליבשת השחורה גרמו ל״הדרת״ הדורה שהיתה זרה להם ולהחלפתה בתירס (אותו הכירו). כיום, מאחר שרבים מהמחקרים ממונים ומכוונים על־ידי אמריקנים ברור שהכיוון יהיה חקר התירס האמריקני במקורו. הם מעדיפים את חקר הידוע והמוכר במקום התייחסות למקור מזון אפריקני מקורי וחבל שכך.