העקה בטיסות לחלל מעניקה לנגיפים חופשה מהמעקב של מערכת החיסון, ומסכנת את המשימות העתידיות בחלל העמוק
אצל יותר ממחצית מאנשי הצוות במעבורת החלל ובתחנת החלל הבינ"ל יש ריאקטיבציה של נגיפי הרפס, לפי מחקר של נאס"א שפורסם בכתב העת Frontiers in Microbiology. רק חלק קטן מפתחים תסמינים, אבל שיעורי הריאקטיבציה של הנגיפים גדל עם משך הטיסה בחלל ויכולים להוות סכנה בריאותית משמעותית במשימות למאדים ומעבר לו.
המערכות לגילוי מהיר של נגיפים של נאס"א והמחקר המתמשך על טיפולים מתחילים להגן על האסטרונאוטים -- וגם על חולים בכדור הארץ שמערכת החיסון שלהם נפגעה.
אצל אסטרונאוטים שמערכת החיסון שלהם נפגעה יש ריאקטיבציה של נגיפי הרפס
"האסטרונאוטים של נאס"א חשופים במשך שבועות או אפילו חודשים למיקרו כבידה וקרינה קוסמית -- שלא לדבר על כוחות ה-G הקיצוניים בהמראה ובכניסה מחדש", אומר המחבר הבכיר ד"ר סאטיש ק. מהטה מ-KBR Wyle במרכז החלל ג'ונסון. "את האתגר הפיזי הזה מחמירים גורמים מעיקים מוכרים יותר כמו הפרדה חברתית, ריתוק ושינוי במחזור השינה/ ערות".
כדי לחקור את ההשפעה הפיזיולוגית של טיסה בחלל, מהטה ועמיתיו ניתחו דגימות רוק, דם ושתן שנאספו מאסטרונאוטים לפני, בזמן ואחרי טיסה בחלל.
"בזמן טיסה בחלל יש עלייה בהפרשה של הורמוני עקה (סטרס) כמו קורטיזול ואדרנלין, שידוע שהם מדכאים את מערכת החיסון. בהתאם, אנחנו מוצאים שהתאים החיסוניים של האסטרונאוטים -- במיוחד אלה שבמצב רגיל מדכאים ומחסלים נגיפים -- נעשים פחות יעילים בזמן הטיסה ולפעמים עד 60 יום אחריה".
בתוך החנינה הזאת מפני הריגת נגיפים שנובעת מעקה, נגיפים רדומים עוברים ריאקטיבציה ומופיעים שוב.
"עד היום, 47 מ-89 אסטרונאוטים (53%) בטיסות קצרות של מעבורת החלל ו-14 מ-23 במשימות ארוכות יותר של תחנת החלל השילו נגיפי הרפס בדגימות הרוק או השתן שלהם", מדווח מהטה. "השכיחויות האלה -- וגם הכמות -- של השלת נגיפים גבוהות במידה ניכרת מהדגימות לפני או אחרי הטיסה, או מנבדקי בקרה בריאים תואמים".
בסך הכל, התגלו ארבעה משמונת נגיפי ההרפס בבני אדם הידועים. הם כוללים את הזנים שאחראים להרפס הפה ואיברי המין (HSV), אבעבועות רוח ושלבקת חוגרת (VZV) -- שנשארים לכל החיים בתאי העצבים שלנו -- וגם CMV ו-EBV, ששוכנים באופן קבוע אבל ללא אירועים בתאים החיסוניים שלנו בזמן הילדות. CMV ו-EBV הם שני נגיפים שקשורים לגרימת זנים שונים של מונונוקלאוזיס, או "מחלת הנשיקה".
חקר החלל עמוק עשוי להיות תלוי במניעה וטיפול יעילים
עד כה השלת הנגיפים היא בדרך כלל ללא תסמינים.
"רק שישה אסטרונאוטים פיתחו תסמינים כלשהם בגלל ריאקטיבציה של נגיפים", אומר מהטה. "כולם היו מינוריים".
אבל השלת נגיפים ממושכת אחרי הטיסה יכולה לסכן אנשים עם מערכת חיסונית פגועה או שלא נדבקו בנגיפים, כמו יילודים.
"VZV ו-CMV מידבקים הושלו בנוזלי גוף עד 30 יום אחרי החזרה מתחנת החלל הבינלאומית".
ומה שיותר חשוב, כשאנו מתכוננים למשימות מאוישות בחלל העמוק מעבר לירח ולמאדים, הסכנה שהריאקטיבציה של נגיפי הרפס מהווה לאסטרונאוטים ולאנשים שבאים איתם במגע יכולה להפוך ליותר קריטית.
"הגודל, התכיפות והמשך של השלת נגיפים גדלים כולם עם אורך הטיסה בחלל". הפיתוח של אמצעי נגד לריאקטיבציה של נגיפים חיוני להצלחה של המשימות האלה בחלל העמוק, טוען מהטה.
"אמצעי הנגד האידיאלי הוא חיסון לאסטרונאוטים -- אבל עד כה זה קיים רק נגד VZV". "ניסויים בחיסונים נגד נגיפי הרפס אחרים לא נראים מבטיחים, כך שעכשיו אנחנו מתמקדים בפיתוח משטרי טיפול ממוקדים באנשים שסובלים מהתוצאות של הריאקטיבציה של הנגיפים."המחקר הזה רלבנטי מאוד גם לחולים על כדור הארץ. הטכנולוגיות שלנו לגילוי מהיר של נגיפים ברוק שפותחו לטיסות כבר משמשות במרפאות ובתי חולים ברחבי העולם". מסכם מהטה.