לאף יצור אין סיכוי לשרוד במוקד הפצצה, אך למקקים יש סיכוי לא רע לשרוד את הנשורת
בראש ובראשונה, דבר אינו יכול לשרוד בחום העז ששורר באזור הפגיעה. כך לדוגמה, הפצצה בעוצמה של 15 קילו-טון שהושלכה על הירושימה הציתה סופת אש בטמפרטורה של כאלף מעלות צלסיוס, אשר השמידה כל דבר ברדיוס של כשני קילומטרים. עם זאת, למקק יש סיכוי לא רע לשרוד את הנשורת שמגיעה לאחר מכן.
המקק הממוצע מסוגל לעמוד בקרינה של 6,400 ראד [יחידת מדידה רשמית לחשיפה לקרינה]. המינון הקטלני לבני אדם, לעומת זאת, הוא 500 ראד בלבד - שווה ערך, פחות או יותר, ל-42 סריקות CT מלאות בו-זמנית.
אחת התיאוריות מייחסת את העמידות של המקקים לנשירה השבועית של הזחל, שבמהלכה קצב ההתחלקות של התאים הוא כמחצית מהרגיל. בפרטים בוגרים קצב ההתחלקות אף נמוך עוד יותר. מאחר והקרינה גורמת למרבית המוטציות ב-DNA שמשוכפל - תופעה שמתרחשת בעיקר בתאים מתחלקים - הרי שההאטה של קצב השכפול מגינה על המקקים מפני קרינה.
אולם, אפילו המקקים אינם יכולים להשתוות לחיידק דינוקוקוס רדיודיורנס, שכמעט ואינו נפגע כלל מקרינה. בשנת 1956 גילו מדענים שהאורגניזם משגשג בפחית של בשר מקולקל, אשר ספגה מנה של קרני גמה. במחקרים שנערכו לאחר מכן התגלה שהחיידק מסוגל לשרוד אפילו מנה של 1.5 מיליון ראד. סביר להניח שדי בכך כדי לשרוד פצצה של 1.2 מגה-טון - אשר מומחים מעריכים שהיא הגדולה ביותר במאגר התחמושת של ארה"ב.
למדענים עדיין לא ברור איזה מנגנון לתיקון DNA מאפשר לחיידק דינוקוקוס רדיודיורנס לעמוד ברמות כה גבוהות של קרינה. אחת האפשרויות היא שברגע שבו מתפרקות שרשראות ה-DNA של החיידק, מגינים חלבונים על קצוות השרשרת די זמן עד שהיא שבה ומתחברת (בדומה לקצוות של חבל קרוע שמאוחים מיד, עוד לפני שהם מספיקים להיפרד ולהתרחק זה מזה). אם יתברר שכך אכן הדבר, יתכן שיצליחו המדענים להציע חלבון דומה לתאים של בני אדם - שיוכלו לשרוד אף יותר מהמקקים.
מאת אבי סייף, פורסם בגיליון אפריל 2008 של כתב העת פופיולר סיינס
באותו נושא באתר הידען: