מדענים מאוניברסיטת קרדיף פיתחו מודל המראה כי מערכת השמש עוברת דרך מישור הגלקסיה כל 35-40 מליון שנה, וכי תקופה זו מלווה במטחי מטאורים ובחלקם גם להכחדות המוניות * אנחנו בעיצומה של המתקפה
מזה עשרות שנים אנו יודעים כי מערכת השמש נעה בתוך הגלקסיה שלנו ועושה סיבוב עצום במשך 220 מיליון שנה. היכן אנו עוברים בטיול הגלקטי עצום-המימדים שלנו, ומהן ההשלכות? אלו איזורים אנו חוצים במסע הכביר, וכיצד הם משפיעים על מערכת השמש שלנו?
מדענים ממרכז קרדיף לאסטרוביולוגיה סבורים כי הצליחו לענות על שאלה זו, אך התוצאות אינן משמחות. החוקרים יצרו מודל ממוחשב המתאר את תנועתה של מערכת השמש שלנו. המודל תואם לתחזיות הקבוצה ומגלה כי מערכת השמש חולפת דרך מישור הגלקסיה בצורה מחזורית, בדומה ליו-יו העובר נקודה מסויימת שוב ושוב – פעם מלמעלה ופעם מלמטה.
לרוע המזל מסתבר כי מישור הגלקסיה אינו מהווה סביבה בטוחה למערכת השמש הפגיעה שלנו. כאשר אנו חולפים דרך האיזור הדחוס ביותר, מטאורים וכוכבי-שביט מוטים ממסלוליהם וצוללים אל תוך מערכת השמש. חלקם, באורח בלתי נמנע, מתנגש בכוכבי הלכת שלנו, ובין היתר גם בכדור-הארץ. הרעיון עצמו אינו חדש – עוד ב- 1998 קבעו חוקרים אחרים בתחום (Leitch & Vasisht) כי לפחות שתי הכחדות המוניות מן העבר תואמות לתנועתה של מערכת השמש דרך הזרועות הספירליות של הגלקסיה. ההכחדה הגדולה לפני 65 מליון שנה תואמת למעבר דרך סגיטאריוס-קרינה, וההכחדה מלפני 225 מליון שנה תואמת למעבר דרך סקוטום-קרוקס.
קבוצת החוקרים הנוכחית מצאה כי אנו חולפים דרך מישור הגלקסיה אחת ל- 35 עד 40 מליון שנה. על מנת לספק הוכחה נוספת למודל, הם סקרו את תיעוד הזמנים של מכתשים גדולים על פני כדור-הארץ וגילו כי אכן קיימות תקופות בהן עולה שכיחות הפגיעות בכדור-הארץ פי עשר. תקופות אלו מגיעות אחת לכל 36 מליון שנים. מתוך ניתוח מכלול המכתשים הידועים ומיקומה של השמש ביחס למישור הגלקסיה, הגיעו החוקרים למסקנה העגומה שאנו כרגע באחת מתקופות ההפגזה הגדולות של מערכת השמש.
אין ספק שתקופות ההפגזה הגדולות מהוות איום על כל החיים שעל פני כדור-הארץ. המפגש הקודם שלנו עם סגיטאריוס-קרינה הכחיד כמעט את כל הדינוזאורים, ביחד עם 57% מכל מיני הצמחיה היבשתית. יחד עם זאת, החוקרים טוענים כי יתכן שתקופות המעבר דרך מישור הגלקסיה מאפשרות תחלופה של צורות חיים בין ענני הגז והערפיליות לבין כדור-הארץ. חיידקים ויצורים חד-תאיים אחרים נישאים על גבי נתזים מן ההתנגשויות. אותם נתזים הופכים לכוכבי-שביט, המסוגלים לצאת באותה תקופה מתוך מערכת השמש ולהפיץ את זרעי החיים הזעירים לערפיליות ולענני האבק והגז הממלאים את הגלקסיה. לפי תיאוריית הפאנספרמיה, שאמיתותה עדיין מוטלת בספק, החיים הגיעו לכדור-הארץ עצמו מתוך מטאורים וכוכבי שביט שהתנגשו בו. חוקרים רבים בתחום אינם מקבלים את הרעיון כי חיים מורכבים יכולים לשרוד בחלל החיצון לאורך זמן, ובוודאי שלא לתקופה ארוכה מספיק כדי ליישב כוכבים אחרים.
הפרופסור צ'אנדרה וויקראמאנסינג, מנהל המרכז לאסטרוביולוגיה ואביה של אחת מכותבות המחקר, אומר כי, "זהו מחקר חשוב המבסס היטב את האינטראקציה בין שביטים לחיים, וחושף מנגנון דרכו יכולים החיים להתפרש בקנה מידה גלקטי."
בין אם תיאוריית הפאנספרמיה נכונה ובין אם לאו, פרופסור ויליאם נאפייר קורא להגדיל את השקעת הכספים בחיפושים אחר גופים הסמוכים לכדור-הארץ, ולהשקיע יותר מחשבה בדרך בה נטפל בגופים כאלה.
"יש שני איזורים בהם אני חושב שאנו לוקים בחסר," הוא אומר בראיון לאתר 'הידען'. "ראשית, מערכת השמש הפנימית כמעט ולא נחקרה בטווח התת-קילומטרי, ואני חושב ששברי שביטים רבים קיימים שם. שנית, אנו צריכים לחפש אחר גופים שחורים – שביטים לא פעילים – שיתכן ואיננו מגלים אותם בדרכי החיפוש העכשוויות שלנו. הם אמורים להתגלות בגלאי האינפרא-אדום של לוויינים."
חשוב להזכיר כי תקופת ההפגזות נמשכת בערך ארבעה מיליון שנים, כך שפגיעות המטאורים מתפלגות לאורך זמן ארוך מאד. מצד שני, מאחר ולפי החוקרים אנו כבר עכשיו בתקופת ההפגזות הגדולה, הסכנה הנשקפת לנו עלולה להיות גדולה יותר משהבנו בעבר, ועלינו להכין את עצמנו לאפשרות זו. אם נתפס לא מוכנים, עשוי הדבר להביא את קץ המין האנושי.
את המחקר ערכו דוקטור ג'אנאקי וויקראמאנסינג ופרופסור ויליאם נאפייר ממרכז קארדיף לאסטרוביולוגיה, והוא יפורסם בכתב העת המדעי – Monthly Notices of the Royal Astronomical Society.