תפיסת הבטחון צריכה להשתנות כך שנוכל לנהל במקביל לקרב גם מערכה מדינית משפטית כלכלית ותקשורתית

כך כותב אלוף במילואים, פרופ' יצחק בן ישראל במאמר שכותרתו "ישראל והפלסטינים – הנחות יסוד לעדכון תפיסת הביטחון בעקבות ״צוק איתן״ ואשר בעקבותיו נערך כנס במסגרת סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון בהשתתפות מומחים לטרור ולענייני ערבים ואלופים במילואים

תפיסת הביטחון צריכה להשתנות כך שנוכל לנהל במקביל לקרב גם מערכה מדינית משפטית כלכלית ותקשורתית. זו אחת המסקנות שמעלה אלוף (מיל.) פרופסור יצחק בן ישראל, בחוברת שפרסם לאחרונה שכותרתה: "ישראל והפלסטינים – הנחות יסוד לעדכון תפיסת הביטחון בעקבות ״צוק איתן״. ובכנס שהתקיים מעט לפני חופשת הפסח במסגרת סדנת יובל נאמן למדע טכנולוגיה ובטחון באוניברסיטת תל אביב שבן ישראל עומד בראשה.

בן ישראל מפרט את תפיסות הבטחון שרווחו ביישוב היהודי בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל: ערב הקמת המדינה האויב העיקרי היו השכנים הערבים שמדי פעם היו פותחים בפיגועים, הורגים כמה מאות יהודים, ובסופו של דבר גם כמה מאות ערבים נהרגו כתוצאה מהתגובה, והתפתחות ההגנה העברית.

ז'בוטינסקי פיתח את תורת "קיר הברזל" האומרת שהערבים לעולם לא יסכימו עם קיומה של מדינת ישראל וימשיכו להלחם אלא אם כן יבינו שלא יוכלו לחסל את היישוב היהודי ויאלצו להסכים עם קיומו. עם הקמת המדינה השתנה האוייב והעימות הפך לעימות צבאי מול צבאות סדירים במדינות ערב.
בן גוריון פיתח אז את תפיסת הבטחון שדי דומה לזו של ז'בוטינסקי גם אם הוא לא הודה בכך. לפי בן גוריון, צריך לבנות כוח צבאי גדול כדי לפצות על הנחיתות המספרית של היהודים מול צבאות ערב, ובשל כך הוקם צה"ל בגודל יחסי פי 20 ויותר לגודל האוכלוסיה, לעומת מדינות המערב וגוייסה גם הטכנולוגיה. באותה תקופה גם עוצבה ההבנה שאין מידתיות. "התגובה שלנו צריכה להיות כל כך קשה כדי להוריד להם את המוטיבציה לתקוף בפעם הבאה".
החל משנות התשעים, שוב הפך המאבק למאבק בינינו לבין הפלשתינים על אותה חתיכת אדמה, אלא שכעת קשה יותר ליישם את עיקרון אי המידתיות. מלבד הבעיות הרגילות של מלחמה מול ארגוני טרור לישראל יש בעיה נוספת – הלגיטימציה הבינלאומית, שהפלשתינאים משתמשים בה לטובתם.
"בעולם המודרני, הרווי באמצעי תקשורת המעבירים מידית כל אירוע לכל רחבי העולם, יש חשיבות גוברת והולכת למה שקרוי לגיטימציה . ישראל, בהיותה טיפה בים הערבי הגדול, חייבת שהעולם החופשי יתמוך בה. העולם הזה תמך בנו כמעט באוטומטיות כאשר נלחמנו על קיומנו, אך חלקים ממנו מתקשים לתמוך בנו כיום, כאשר המלחמה היא נגד איום שאינו נתפס כסיכון קיומי. המידתיות והלגיטימציה הבין-לאומית קשורות זו בזו: ככל שנקפיד יותר על מידתיות כך יקל עלינו לזכות בתמיכת העולם הרחב. עם זאת, התהליך לא יתרחש מעצמו ולא די להיערך, להתכונן ולהילחם בשדה הקרב: במקביל יש צורך להיערך ולנהל מערכה מדינית, משפטית, כלכלית ותקשורתית ."

פרופ' בועז גנור, דיקן בית הספר לממשל בבינתחומי בהרצליה ומומחה לטרור התייחס הן לאיום חמאס כפי שבא לידי ביטוי בצוק איתן, והן לזה של חיזבאללה ובמידה מסויימת גם דעא"ש. "המלחמה הקלאסית הסימטרית הייתה מלחמה בין שתי ישויות זהות – מדינה מול מדינה, צבא מול צבא, חיל אוויר מול חיל אוויר. הכרעת את המלחמה על ידי זה שהצלחת לשתק את כוח האש של היריב."

"במחצית המאה העשרים התחילה המלחמה האסימטרית. שדה הקרב של הממד התודעתי הוא כלי התקשורת. אם בשדה הקרב הצבאי המטרה הייתה להכריע את יכולת הלחימה של היריב בשדה הקרב התודעתי, להכריע את המוטיבציה של היריב.
הממד השלישי שצבר עוצמה בעשור האחרון הוא הממד המשפטי. כאן אנחנו מגלים שדה מערכה נוסף: הטריבונלים, בתי דין בינלאומיים, צ'אבש, גולדסטון. בשדה המערכה המשפטי כל צד לא רק רוצה להכריע את המוטיבציה או את הכוח של היריב, הרעיון הוא להכריע את הלגיטימציהבמטרה לצמצם את יכולתה של ישראל להשתמש בכוחה הצבאי מסיבוב לסיבוב. "

כדי לסבך את ישראל משפטית השתמש החמאס באסטרטגיות של היטמעות בתוך האוכלוסייה האזרחית. ירי טילים מתוך ריכוזי האוכלוסין. מול זה ישראל מנסה לשמור על המידתיות באמצעים של הודעה ליריב מספיק זמן מראש באמצעותכרוזים, טלפוניה, הודעות טקסט ואם זה לא עוזר גם 'הקש בגג' כאשר הטלוויזיה הפלשתינית מתרה לא להישמע להודעות של צהל."

"המלחמה המודרנית מחייבת אותנו לנצח בשלושת הממדים. הנצחון המערכתי מחייב נצחון בשלושת השדות או לפחות אי הפסד בא אחד מהם."
גונן הציג את המודל בן שני הצירים – הסדרה מול מהירות הלחימה. "ככל שאתה פחות מרוסן ופועל חזק ומהר יותר סביר להניח שתעביר את המסר שלך בצורה יותר ברורה. תשיג פחות הרתעה כשתהיה איטי ומרוסן. ציר הלגיטימציה הוא בדיוק ציר הפוך, תשיג לגיטימציה קטנה יותר כשתשתמש באמצעים יותר מרוסנים"
בהמשך הציג גונן סרטון של החיזבאללה בו הם מתארים את תוכניתם לכבוש את הגליל המערבי כולל הערים נהריה ושלומי ולנתק אותו משאר המדינה, במה שמכונה 'מלחמת לבנון השלישית'. "אנחנו מדברים על שלוחה אירנית. וחלק מאותו מנגנון שחומיני יצר ליצוא המהפכה האירנית – בסמל חיזבאללה יש סמל של הגלובוס לא של לבנון. חיזבאלה פועל בסוריה, בתימן ובבחרין. לחיזבאללה יש סדר גודל של מאה אלף רקטות וטילים עם טווח יותר ארוך ראש נפתץ יותר גדול, יכולת דיוק יותר גדולה.

"המלחמה תיפתח בירי מאסיבי של טילים לעבר מתקנים אסטרטגים ולעבר מרכז הארץ. חשמל, מים ובעיקר מתקנים צבאיים, בסיסי חיל אוויר ומתקנים אחרים המטרה היא לשתק את היכולת התארגנות של צהל. במקביל – לשלוח כוחות קרקע שיבצעו מחטף לא של אדם, לא של קבוצה – של יישובים שלמים בתוך מדינת ישראל ולצורך כך הקימו כוחות התערבות מיוחדים וליצור דמורליזציה גדולה."

חצי הכוס המלאה היא שהחמאס נצא בשפל המדרגה כשהוא מסוכסך עם מצרים, סעודיה, סוריה ואיראן. סובל ממשבר כלכלי ומפגיעה בתשתיותיו ביהודה ושומרון. ההנהגה לשו בגלות, אירן הקטינה את הסיוע ומצרים הרסה את מנהרות ההברחה לסיני. גם חיזבאללה מסובכת בסוריה. מצד שני יש לישראל לראשונה זהות אינטרנסים עם מדינות ערב הסוניות הפרגמטיות – מצרים, ירדן, סעודי ומדינות המפרץ. כל המדינות הללו חוששות מדעא"ש ומהפפצה האירנית."
"האיום של מלחמה צבאית כוללת על מדינת ישראל לא קיים היום. אין צבא סורי, אין צבא עירקי אין צבא לובי, הירדנים זה לא צבא שמאיים על ישראל, הסעודים והמצרים כנ"ל. נוצר חלון הזדמנויות שלא יישאר לאורך זמן רב. אפשר להבהיל את עצמנו כל הזמן, הבהלה נכונה אבל אין לנו את הרשות להתעלם מחצי הכוס המלאה ולנצל את החלון הזה כדי לשנות את טבע הדברים למקומות טובים יותר."

אלוף במילואים איתן בן אליהו, לשעבר מפקד חיל האוויר דיבר על העלות הצבאית של כל חלופה: עם הקמת המדינה הגישה העיקרית (בן גוריון) הייתה האם הגבולות שנקבעו אחרי מלחת השחרור ומהו גבול בטחון, ואילו הגישה הנגדית – זו של שרת שישלהשלים את ההסדרים עם המדינות השכנות וכי השלום יבטיח את קיומה של מדינת ישראל. הגישה הראשונה באה לידי ביטוי במלחמת ששת הימים ובהחלטה להעביר את המכה לשטח האויב. היתה לנו גם לגיטימציה בתור אלו שהחבל מונח סביב צווארם.

,ב-1973 איבדנו את כל הלגיטימציה מבחינת דעת הקהל הועלמית ובעמדות המפתח והתחושה שאין צורך במכה מקדימה וכתוצאה מכך ספגנו את המכה המקדימה של המצרים והסורים במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן התפיסה היתה שצריך להתכונן למלחמות מול צבאות סדירים בסיני או ברמת הגולן. במחירים של היום ניתן היה להקצות לתקציב הבטחון 40 מיליארד שקל בשנה. כשעלינו מדרגה, ומולינו יש שלוש חזיתות: סוריה (דרך לבנון), לבנון (חזבאללה מעורבות אירנית מרחוק) והתקוממות פנימית. הרעיון היה שצריך להכריע כמה שיותר מהר לפחות בזירה אחת, לדכא כל נסיון של הפלשתינאים להתקוממות ולהעניש את מי שתקף מרחוק. תסריט זה הביא אותנו לתקציב הבטחון הנוכחי שגודלו 60-65 מיליארד שקל.,
"תסריט של פעולה נגד הגרעין האירני ובעקבותיה מלחמה כבר יעלה לנו 80 מיליארד שקל בשנה. הוא קורא להסתייע באמריקנים ולא להתעמת איתם בסוגיה זו. כמו כן יש צורך להכין את צהל גם לתווך החדש – המנהרות."

ראש המטה לבטחון לאומי לשעבר ואלוף במילואים יעקב עמידרור אמר בהתייחסו לחוברת של בן ישראל: "החידוש הכי גדול בחוברת של בן ישראל זו הקביעה שמדינת ישראל יכולה להכנס למהלך של התשה, שעד כה עשינו הכל כדי לא להגיע אליו. מול ארגון כמו חמאס ואם נעבוד נכון גם מול חיזבאללה אנחנו יכולים להחזיק מעמד שאופיו התשתי משום שיש לנו יכולות יותר טובות מאשר האויב. בנוסף, מול ארגוני טרור צריך לשלוט בשטח ולבודד את איזורי הפעולה.
עמידרור התייחס להגדרתו של בן אליהו את המנהרות כתווך חדש, ואמר שבניגוד לממד הסייבר, בתחום המנהרות יש נסיון צבאי בעולם וזו בעיה שרובה ברמה הטכנו-טקטית. "גם העובדה שהאוייב צץ מפירים של מנהרות לא היתה מקרית, הרי הלכנו כדי לחפש את המנהרות. ידענו היכן המנהרות אך לא היכן נמצאים כל הפתחים. "

לסיכום קרא עמידרור להפנים את המשמעות של יכולתה של מדינת ישראל לנהל התשה לאורך זמן מול אוייב שיש לו כמות גדולה מאוד של רקטות וטילים, צריך לעשות הכל כדי להכין את העורף, לבנות את המערך להגנת העורף והתשתית הצבאית מפני טילים וכן להקטין את מספרם. "במהלך קרקעי מהיר אפשר להוציא ערים רבות בישראל מטווח הטילים."

אבי יששכרוף, הפרשן לענייני ערבים של וואלה אמר כי ברור שהחמאס לא רצה הסלמה הדדית בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים אך הם יצאו לקרב כדי לצאת מהבידוד הכלכלי שלהם. "הם נכשלו כישלון מוחלט. הם התרסקו. כל מה שהצהירו במהלך המלחמה לא הלך להם אבל דבר אחד יאמר לזכותם. הם המשיכו. זו היתה אחת המערכות הגדולות בתולדות מדינת ישראל 51 ימים ובכך הצליחו לפגוע בתדמית הישראלית בקרב הערבים בכלל והפלשתינים בפרט."
"התפיסה המדינית של ישראל אומרת שלפחות בסוגיה הפלשתינית אין פתרון אלא ניהול. אפשר לנהל את הסכסוך אבל אי אפשר לפתור אותו. הגישה הזאת יכולה להחזיק שנה, שנתיים בסוף היא תתפוצץ לנו בפנים, ואנחנו בעיקר בשנה הזאת, כולם מרגישים שמשהו בסוגיה הפלשתינית הולך ומתבשל. אני לא אומר שתהיה אינתיפאדה שלישית אבל יהיה פיצוץ."