הפרנויה חודרת עמוק

מדוע אנשים מאמינים בקונספירציות, שואל מייקל שרמר בעקבות העובדה שרבים לא מוכנים לקבל את האמת המרה שארה"ב הותקפה, והם סבורים שזו מזימה של הממשל שנועדה להשיג דברים כאלה או אחרים

מאת מייקל שרמר

לאחר הרצאה לקהל הרחב שנשאתי ב-2005 תפס אותי יוצר סרטים דוקומנטריים שהיו לו שאיפות מייקל מוּריות לחשוף את המזימה שמאחורי הפיגוע ב-11 בספטמבר. "אתה מתכוון למזימה להתקפת ארה"ב שרקחו אוסמה בן לאדן ואל-קאעִדה?" שאלתי באופן רטורי, שכן ידעתי מה עומד להתרחש.

"זה מה שהם רוצים שתאמין," הוא אמר. "מי זה 'הם'?" חקרתי. "הממשל," הוא לחש, כאילו "הם" עלולים להאזין לנו ברגע זה ממש. "אבל האם אוסמה וכמה מחבריו באל-קאעִדה לא רק הודו במעשה," הזכרתי לו, "אלא גם הצהירו בצהלה שהיה זה ניצחון מזהיר?"

"אה, אתה מדבר על סרט הווידאו של אוסמה," הוא השיב בידענות. "זה היה זיוף של ה-CIA שהודלף לעיתונות האמריקנית כדי להטעות אותנו. מאז ה-11 בספטמבר מתנהל מסע הטעיה."

קונספירציות אכן מתרחשות, כמובן. אברהם לינקולן נפל קורבן למזימת התנקשות בחייו. גם הארכי-דוקס האוסטרי פרנץ פרדיננד נורה ביוזמת אגודת סתרים סרבית בשם היד השחורה. ההתקפה על פרל הארבור הייתה פרי מזימה יפנית (אם כי יש כמה דוגלים בתיאוריות קונספירציה הסבורים שהנשיא פרנקלין רוזוולט עמד מאחוריה.) ווטרגייט הייתה מזימה (שהנשיא ריצ'רד ניקסון אכן עמד מאחוריה.) איך אפשר אפוא להבדיל בין מידע אמיתי ובין הטעייה? כמו שקורט קוביין, כוכב הרוק של להקת נירוונה, נהם בשיר הגראנג' שלו, קצת לפני שירה בעצמו למוות (או אולי היה זה מישהו אחר?): "זה שאתה פרנואיד, עדיין לא אומר שהם לא רודפים אחריך."

אבל כפי שאמר לי פעם עוזרו של ניקסון ג' גורדון לידי (והוא אמור לדעת!), הבעיה עם קונספירציות ממשלתיות היא שהביורוקרטים אינם מוכשרים ושאנשים אינם יכולים לסתום את הפה. מזימות מסובכות הן קשות לביצוע, ואנשים רבים כל כך מחפשים את רבע שעת התהילה שלהם, עד שאפילו "האנשים בשחור" לא יצליחו להשתיק את הפטפטנים מלגלות את הסוד. ולכן, סביר להניח שככל שתיאוריית קונספירציה מורכבת יותר, וככל שיידרשו לביצוע המזימה אנשים רבים יותר, כן סביר להניח שהיא אינה נכונה.

מדוע אנשים מאמינים אפוא בקונספירציות בלתי סבירות כל כך? בטורים הקודמים שלי נתתי תשובות חלקיות. הצגתי את ה"תבניתניות" (הנטייה למצוא תבניות בעלות משמעות ברעש אקראי) ואת ה"סוכניות" (הנטייה לסברה שהעולם נשלט בידי סוכנים בלתי נראים ובעלי כוונות). תיאוריות הקונספירציה מחברות את הנקודות בין אירועים אקראיים ומציירות תבניות בעלות משמעות ואז קושרות את התבניות האלה לסוכנים בעלי כוונות. הוסיפו לנטיות האלה את הטיית האישור (המחפשת ומוצאת עדויות מאשרות לדברים שבהם אנו כבר מאמינים) ואת הטיית הראייה לאחור (הקושרת הסברים שלאחר מעשה לדברים שאנו יודעים שכבר התרחשו) וקבלו את הבסיס להכרה המזימתית.

דוגמאות לתהליך הזה אפשר למצוא בספרו החדש והנהדר של העיתונאי ארתור גולדווג, "כתות, מזימות ואגודות חשאיות" (הוצאת וינטאדג', 2009). הספר מתאר הכול, מן הבונים החופשיים, האילומינטי וקבוצת בילדרברג ועד ה"מסוקים השחורים" וה"סדר העולמי החדש". כשמשהו חשוב מתרחש, כל מה שהוביל אליו, וכל מה שקרה בעקבותיו, נראה חשוב. גם פרטים פעוטים נראים מלאי חשיבות," מסביר גולדווג, בעת שהוא מביא את ההתנקשות בנשיא קנדי כדוגמה מרכזית. "כשאנו מודעים למה שאנו יודעים היום... קטע הסרט שצולם ב-22 בנובמבר 1963 במקום הרצח בדיליי פלזה שבדאלאס נראה שופע בחידות ובפרטים אירוניים, החל מפניהם של הנוכחים במקום לפני היריות שבאופן מוזר נראה כאילו הם מצפים למשהו (מה הם חשבו?) ועד משחקי הצללים ברקע (האם ניצוץ האור הזה בגשר העילי יכול להיות מחסנית כדורים שבהקה בשמש?). כל גבשושית מוזרה, כל גוש אקראי במרקם החזותי נראה חשוד." והוסיפו לגורמים האלה את העובדה שסיפור טוב יכול לקשור את כל הדברים האלה באופן משכנע מאוד - זכרו את JFK של אוליבר סטון או את "מלאכים ושדים" של דן בראון, שניהם סיפורים בדיוניים באותה מידה.

לְמה עלינו להאמין? טרנסצנדנטליסטים נוטים להאמין שהכול קשור ושלכל אירוע יש סיבה. ניסיונאים נוטים לחשוב שאקראיות וצירופי מקרים מתערבים ברשת הסיבתית של עולמנו והאמונה צריכה להיות תלויה בראיות לכל טענה וטענה. הבעיה של הספקנים היא שהטרנסצנדנטליזם אינטואיטיבי והניסיוניות אינה כזאת. או כפי ששרה פעם להקת הפולק-רוק באפלו ספרינגפילד: "הפרנויה חודרת עמוק. היא תתגנב בזחילה אל תוך חייכם..."

מייקל שרמר הוא המו"ל של כתב העת Skeptic ומחבר הספר "מדוע אנשים מאמינים בדברים מוזרים".