ברנדה מדוקס יצאה ממשימת ההתאבדות שלה באופן מעורר הערצה. היא מביאה ביוגרפיה מדעית עם מעט מאוד מדע אבל הרבה מאוד מדענים. למי שנמשך לצדדים האנושיים של סיפורי הגילוי הגדולים, ופחות לתגליות המדעיות עצמן, 'הגברה האפלה של הדנ"א' הוא ללא ספק קריאה מהנה.
כתיבת מדע פופלארי היא אמנות קשה ומתסכלת. הסופר נדרש לעמוד בכל האתגרים הספרותיים המקובלים- סגנון, שטף, סיפור- ובה בעת להקפיד שההסברים הטכניים אינם מייגעים ושוברים את רצף העלילה. הספר שהביא אותי להרהר באמנות חמקמקה זו הוא 'רוזלינד פרנקלין: הגברת האפלה של הדנ"א', מאת ברנדה מדוקס (ידיעות ספרים 2009, מתרגמת: עדי מרקוזה-הס).
על פניו, ברנדה מדוקס לקחה על עצמה משימת התאבדות. מדוקס- מבקרת הספרות של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט - היא סופרת מוכשרת ועתירת-פרסים, אבל כל הביוגרפיות הקודמות שלה עסקו בדמויות ספרותיות כמו המשוררים ויליאם ייטס ודיוויד לורנס. הביוגרפיה היחידה שלה שמתקרבת לעולם הטכני היא זו של אליזבת טיילור, וגם זה רק בגלל שטיילור הייתה נשואה לפועל בניין (בין היתר). צריך אומץ רב כדי לגשת, מנקודת מוצא זו, לסיפור כה מורכב וטעון כמו שערוריית גילוי מבנה הדנ"א.
רוזלינד פרנקלין הייתה פיסיקאית בריטית שעסקה, בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בחקר גבישים באמצעות הקרנת ומדידת פיזור של קרני X (קרני רנטגן). בשיאה הייתה פרנקלין, ככל הנראה, המומחית הטובה בעולם בתחום זה. נפתולי הקריירה שלה הביאו אותה לעסוק בחקר הדנ"א- המולקולה הנושאת את המידע התורשתי של התא- בדיוק בצומת ההיסטורית של ידע, מזל וטכנולוגיה שהביאה את פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון לפענח את המבנה המדויק של המולקולה הלוליינית המפורסמת. המדידות והתצלומים שעשתה רוזלינד פרנקלין היו אבן דרך חיונית בשביל המוביל אל התגלית- אבל גורלה היה טרגי במיוחד: היא נפטרה מסרטן אלים מבלי שזכתה להכרת הממסד המדעי על תרומתה. קריק ו-ווטסון זכו בפרס נובל על גילוי המבנה הספיראלי של הדנ"א ומאז ועד היום, פחות או יותר, הם נאלצים להתמודד עם האשמות חוזרות ונשנות שגנבו את תוצאות מחקריה של פרנקלין ועשו בהם שימוש ללא ידיעתה ומבלי לנתנו לה את הקרדיט הראוי.
סיפורה של פרנקלין הפך להיות אייקון פמיניסטי קלאסי, דוגמא מובהקת למדענית מבריקה שדפקו אותה רק בגלל שהייתה אישה. פרנקלין היא קדושה מעונה. קורבן על מזבח קידום האישה. אבל במפגן אומץ מעורר יראה ברנדה מדוקס- אישה!- לוקחת פטיש והורסת את האייקון הפמיניסטי הזה במו ידיה. התאבדות? קמיקאזה.
הסגנון שבחרה מדוקס מעיד על כך שהיא מגיעה מעולם המשוררים. הספר דל יחסית בתיאורי מולקולות וגבישים, טכניקות של מדידות פיזור קרני X והסברים פיזיקליים. מי שמקווה לצאת מעברו השני של הספר מצויד במבוא לגנטיקה שנה א', צפוי לאכזבה. ההסברים המדעיים מופיעים רק באותם המקומות שבהם הסופרת חשה שפשוט אי אפשר להתעלם יותר מהעובדה שפרנקלין עבדה במעבדה. את מה שהקורא מפסיד בהסברים מדעיים הוא מרוויח- ובגדול- בנקודת מבט מרתקת ומדהימה על העולם שבו חיים ופועלים המדענים. נקודת מוצא זו הופכת את 'הגברת האפלה של הדנ"א' לאחד מספרי המדע המשובחים של השנים האחרונות.
בביוגרפיה של רוזלינד משרטטת מדוקס דיוקן רחוק מאוד מהאידיאל הפמיניסטי. היא אינה מרחמת על פרנקלין כשהיא מספרת לנו שהפיזיקאית בת ה-38 מעולם לא שכבה עם גבר, למרות שלא הייתה לסבית: היא פשוט הייתה אישה מתוסבכת, תוצאה של חינוך בריטי נוקשה ומוח מבריק עד להתפקע. בזמן שחברותיה נישאו והתחתנו סביבה, פרנקלין השתעשעה בהתאהבויות נעורים אבודות מראש בגברים בלתי-ניתנים להשגה. מערכות היחסים המוצלחות ביותר שלה היו עם זוגות נשואים- שם היא חשה הכי פחות מאויימת, כנראה- ורק לקראת סוף ימיה חוותה ככל הנראה אהבה אמיתית. גם זו, למרבה הטרגדיה, לא הספיק להבשיל לפני שהתפרצה אצלה המחלה הארורה.
גם בתיאור יחסיה עם שאר המדענים שסביבה, ובמיוחד הגברים שמביניהם, מדוקס אינה נכנעת לפיתוי של הקלישאה הפמיניסטית. נכון, אנגליה של החצי הראשון של המאה העשרים הייתה שוביניסטית- בחלק מהמוסדות האקדמאיים עדיין נאסר על נשים להחזיק בפרופסורות בכירות- אבל זה לא העיקר. על פי תאוריה של מדוקס נדמה שהמורכבות ביחסיה של פרנקלין עם הסובבים היא תוצאה של היותה בת למשפחה יהודית עשירה ואריסטוקרטית. חלק מהמדענים האחרים ראו בה, שלא בצדק, סנובית. הם ייחסו את הקשיחות וחוסר הסובלנות שהפגינה לעיתים ליהירות מעמדית בריטית טיפוסית, במקום לעובדה שהיא פשוט הייתה מדענית קפדנית ומקצועית שהבינה שכדי לפענח את המבנה המסתור של הדנ"א צריך להפיק תצלומים מושלמים. לא פחות.
כשמדוקס מתארת את האופן שבו התנהל המירוץ אל גילוי הדנ"א היא מצליחה להעביר לקורא את המורכבות האמיתית של תהליך הגילוי המדעי. אין קלישאות. אין הנחות. המדענים בספרה של מדוקס הם לא גאונים גדולים מהחיים אלא דמויות קטנות, אנושיות. ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, שתי דמויות מיתולוגיות, הם נחמדים ותחמנים, חכמים וטפשים, ישרים וכזבנים- בדיוק כמו כולנו. פרנקלין אינה עסוקה בהרהורים בלתי פוסקים אודות מעמדה כאישה בעולם גברי, אלא בטרדות היומיומיות של השגת מימון למעבדה והתנצחויות עם אביה הדומיננטי לגבי שאלות פוליטיות. מדוקס מציגה לנו את עולם המדע בדיוק כפי שהוא.
אנחנו, הקוראים בישראל, נמצא בספר בונוס מעניין במיוחד. פרנקלין הייתה יהודייה (הלורד הרברט סמואל, נציג המנדט בפלשתינה, היה קרוב משפחתה) ואפילו ביקרה בארץ זמן לא רב לאחר קום המדינה. יהדות בריטניה אינה מוכרת לרובנו: היהודים הבריטים אינם כה דומיננטיים ורבי השפעה כמו אלה שבארצות הברית. אלו שיש להם עוצמה נוטים להצניע את זהותם היהודית. גם רוזלינד פרנקלין נטתה להתעלם ממוצאה: היא כיבדה את כל המסורות והמחוייבויות המשפחתיות, אבל לא הייתה פעילה כמעט בשום נושא 'יהודי' (יוצאת דופן היא העזרה החשובה שהגישו היא ומשפחתה לפליטים היהודים שזרמו לבריטניה מגרמניה הנאצית). הנקודה היהודית ושאלת האנטישמיות- סמויה וגלויה- והשפעתה על חייה של פרנקלין, זוכה להתייחסות נרחבת מאוד.
התשובה לשאלה המרכזית בספר- האם פרנסיס ו-ווטסון גנבו את התהילה מרוזלינד והותירו אותה שדודה מאחור בדרך אל הנובל- אינה חד משמעית. ברור שבלעדי עבודתה לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל ברור גם שפרנקלין לא הבינה בעצמה את תוצאות מחקריה. היא פספסה את המבנה האמיתי של מולקולת הדנ"א- סולם לולייני המתפתל סביב עצמו- ואפילו אחרי שווטסון וקריק פירסמו את תגליתם עדיין היו לה ספקות לגביה. הגיבורים של מדוקס אינם עשויים מקרטון: אף אחד אינו מושלם ויודע הכל.
ברנדה מדוקס יצאה ממשימת ההתאבדות שלה באופן מעורר הערצה. היא מביאה ביוגרפיה מדעית עם מעט מאוד מדע אבל הרבה מאוד מדענים. למי שנמשך לצדדים האנושיים של סיפורי הגילוי הגדולים, ופחות לתגליות המדעיות עצמן, 'הגברה האפלה של הדנ"א' הוא ללא ספק קריאה מהנה.